גדעון
ברוידא
א'
הוא אב (אמיתי)
לילד (אמיתי)
בן 4. כשהיה
הילד כבן
שנתיים
התפרקה
המשפחה
הצעירה. תוך
כדי ההתפרקות
נסחף הילד
הקט, שלא על פי
בחירתו, לשדה
הקרב של
ההורים, והאם,
כדי להכאיב
לא' ולהתנקם
בו, עשתה כל
מאמץ לנתק את הקשר
ביניהם.
ההצלחה
של האם היתה
שלמה. א' נותק
כליל מילדו למשך
כשנה. הוא פתח
במאבק משפטי,
עד שעלה בידו
להגיע להסדר,
שאפשר לו
להיפגש עם בנו
הפעוט פעם אחת
בשבוע, לזמן
קצוב. המאמץ
המשפטי לשמור
על קשר עם הבן
האהוב לא היה
חינם אין כסף:
הוא עלה לא' 110,000 ש'.
א' המרושש
פרנס בכל כספו
קבוצה מגוונת
של עורכי-דין,
פסיכולוגים
ועובדים
סוציאליים.
מובן מאליו, שאלה
הם משאבים
כספיים שלא
יעמדו לרשותו
של הילד, לא
עכשיו, ולא
כאשר יגדל. לו
השקיע א' את
הסכום הזה
היום בתכנית
חסכון שמרנית
עבור בנו,
יכול היה ילדו
בבוא היום
לממן את
לימודיו
באוניברסיטה
ולרכוש לעצמו
דירה מרווחת,
ולהתחיל את
החיים 'ברגל
ימין'.
א' היא
אם (אמיתית)
לשניים.
בתרגילים
מתוחכמים, כולל
הסתה של
הילדים, וכולל
האיום באי-מתן
גט, הצליח
בן-הזוג לסלקה
מן הבית ולנתק
אותה מילדיה.
חסרת-אמצעים
ופגועה, נכנסה
א' לדיכאון.
היא עדיין
נתונה במצב
הזה היום, ללא
שינוי, שלוש
שנים אחר-כך.
יכולת ההורות
שלה, כמו גם
הסיכוי לחדש
קשר עם
הילדים, ודאי
אבודים. כשיום
אחד יגיעו
אליה הילדים,
לבקש תשובות
ולהחזיר
שאריות של
הורות אבודה,
לא יהיה להם עם
מי לדבר.
מאבקיהם
של הורים כדי
לפגוע אלה
באלה מותירים,
בסופו של דבר,
הן נזק מיידי
והן נזק
ארוך-טווח בילדים.
הורים פוגעים
לא רק זה בזו,
אלא בתוך כך
הם פוגעים גם
בילדים. שהרי
הורה פגוע,
נפשית וכלכלית,
הוא הורה שיכולת
ההורות שלו
נפגעת, ואולי
אף מתרסקת
לתמיד. הורה
מנותק מילדו
הופך להיות
"הורה נעדר", ובעצם
העדרו נמנע
משאב אנושי
חשוב לילד.
"כנראה
שלא תתכן כל
אפשרות אחרת",
אומרים יודעי-דבר:
"כזה הוא
העולם שבו אנו
חיים, ועל
הילדים
להסתגל לכך,
מאחר ועליהם
להיות חזקים ומציאותיים".
האמנם?
יש
גישה הטוענת,
שילדים של
הורים
הלוחמים זה בזו
הם בחזקת
"ילדים
בסיכון". יש
הרבה אמת באבחנה
הזו. ילדים
אשר המסגרת
המיידית,
שלתוכה הם נולדים
שלא על פי
בחירתם, והיא
האחראית
המיידית
לבריאותם,
מתחילה
להתפרק, הם
אינם מקבלים כל
מסגרת חלופית.
הם מוצאים
עצמם לכודים
במערכת
משפחתית חולה ורעילה,
שבה יצרים
חזקים של הרס
הדדי יוצאים, במקרים
רבים, מכלל
שליטה.
אולם
הן המחוקק והן
בתי-המשפט
מסוגלים לקחת
בחשבון את
הילדים באורח
חלקי בלבד,
כאשר ההורים
מופיעים
באולם בית
המשפט, כשהם
ספוגי טינה ומצוידים
בכלי נשק
יקרים ואדירי
השפעה, בדמותם
של אנשי-מקצוע
מסוגים שונים.
לילדים
עצמם, המהווים
בהכרח חלק
בלתי נפרד מהמאבק
המשפטי שבין
ההורים, אין
באולם
בית-המשפט
נציג המגן,
במלוא מובן
המלה, על
האינטרסים הצרופים
שלהם. במילים
אחרות, לילדים
אין מעמד משפטי
מסודר ומיומן
במסכת המאבק
המשפטי
שמנהלים
ההורים בינם
לבין עצמם.
וזוהי הסיבה
הנוהלית
שבתי-המשפט
אינם יכולים
לקחת בחשבון,
באמת ובתמים,
את טובת הילדים.
'טובת הילד'
מיוצגת על ידי
ההורים - כל
הורה ו'טובת
הילד'
שבאמתחתו.
ההורה המצויד
בעורך הדין הטוב
יותר
והפסיכולוג
המשכנע יותר, מצליח
לכפות את
'טובת הילד'
שהוא מייצג.
מה
שאיננו מיוצג
כלל בבית
המשפט הן
זכויות הילד.
עקרון 'טובת
הילד' אבד
במידה רבה את
תקפותו, מאחר
והוא מעולם לא
הוגדר בצורה
מסודרת וחד משמעית,
וכך היה פרוץ
לפרשנותם של
שופטים ועורכי-דין.
עקרונות
זכויות הילד,
לעומת זאת, זכו
להגדרות
ברורות
בעקבות מאמץ
חשיבה בינלאומי
שארך שנים
אחדות,
ושהוליד,
בסופו של הדבר,
אמנה מסודרת
וברורה באשר
לזכויותיהם
של הילדים.
מדינות העולם
נתבקשו לחתום
על כך שהן מקבלות
על עצמן
להטמיע את
סעיפי האמנה
בחוק, ורובן
הגדול אמנם
עשה כך,
והתהליך הזה,
שאיננו פשוט
כלל, נמצא עתה
בעיצומו
ברחבי העולם.
גם
ישראל חתמה על
"האמנה בדבר
זכויות הילד",
וגם היא
עוסקת, עקב
בצד אגודל,
בהטמעתם של
סעיפי האמנה
במערכות
השונות של
החוק הישראלי.
אחד המקומות
הקשים ביותר
להכנסתם של
סעיפי האמנה
הוא חוק
המשפחה
והפסיקה של
בתי-המשפט למשפחה.
הסיבות
העיקריות
לעיכוב הם
השמרנות החזקה
ששולטת בחוק
המשפחה
ובפסיקה, וכן
החיסיון הכבד
השורר על
הנעשה
בבתי-המשפט
למשפחה.
החיסיון
הזה נקבע,
במידה רבה של
צדק, כדי להגן על
ילדים מפני
חשיפה, שעלולה
לפגוע בהם.
אולם לעתים
קרובות מתקבל
הרושם, שדווקא
החיסיון הכבד
הזה גורם
לפגיעה
בקידום
זכויותיהם של
ילדים, על ידי
כך שהוא מונע
מהציבור הרחב
לדעת מה קורה
ומה נאמר בין
כתלי
בית-המשפט.
אנשים מן
השורה עדים
לדברים
שקורים
בבית-המשפט
למשפחה רק
כאשר
משפחותיהם או
חבריהם
נמצאים בצרה, ואז
כבר מאוחר מדי
לדעת ולתקן.
החיסיון מונע
ויכוח ציבורי
בונה לגבי
תוכן הפסיקות,
הנראות לעתים
קרובות כאלו
הן פוגעות
בעליל בזכויותיהם
של ילדים. וכך,
בשעה שכבר
חלקים מסוימים
בחוק הישראלי
מעודכנים במה
שקשור לתהליכים
חברתיים
וכלכליים של
החברה
המודרנית (חוקי
העבודה,
חוקי-חברות,
חוקי זכויות
האדם וכד'),
נשארת מערכת
אחת לא
מעודכנת,
ונוצר פער
בינה לבין יתר
מערכות החוק
במדינה.