מתבקשת שקיפות בבית המשפט למשפחה

 

גדעון ברוידא

 

ה'אובזרבר' הבריטי המצוין פרסם לאחרונה סדרת מאמרים בת שלושה חלקים בנושא בית המשפט למשפחה בבריטניה. הכותרת הראשית שנתן העיתון לסדרה היא "חוק המשפחה מצוי בכאוס". במשך שלושה חודשים חקר העיתון מה קורה למשפחה במשבר, בבואה למצוא פתרון למצוקתה בבית המשפט למשפחה, וכן מה קורה לילדים, ומה אומרים שופטים, והציג את הממצאים מעל דפי העיתון.

 

המצב בבית-המשפט למשפחה הוא מתחת לכל ביקורת, תרתי משמע, סיכמה סידרת המאמרים, ואין מנוס מבדיקה יסודית של הנושא. אחת הדרכים לשיפור המצב והקלת הכאב היא בדיקה מחודשת בדבר חשיבותו של החיסיון המוטל על הנעשה בבית המשפט למשפחה. "כל כך הרבה ממה שמתרחש בבתי המשפט למשפחה נתון בסוד. דיונים בענייני משפחה נערכים לעתים קרובות בדלתיים סגורות, כלומר בפרטיות, ואינן מדווחים. … פרוש הדבר הוא, שהרבה ממה שמתרחש איננו נחקר, או איננו, למעשה, עומד בפני מבחן כלשהו."

 

הורים רבים בישראל, המוצאים עצמם בזמנים של משבר בין כתלי בית המשפט למשפחה, חשים גם הם בקיומו של כאוס כזה. התסכול, הכעס וחוסר האונים באים לידי ביטוי בעקר במה שקשור לגורל הילדים, שסביבם מתנהלת מלחמת אינטרסים חריפה בין ההורים, ואשר במהלכה לא פעם המטרה מקדשת את האמצעים. העדר היכולת להביא את המתרחש ואת הנאמר בתוך אולם בית המשפט בפני ביקורת ציבורית מתסכל הרבה מההורים האלה, שאין להם כל אפשרות להביא לדיון ציבורי, כמו בכל אירועים משפטיים אחרים, מה שנראה בעיניהם כעיוות-דין או כפתרון לא הוגן.

 

עקרון החיסיון חשוב, כמובן, בשל כל הסיבות שעבורן נקבע בחוק עקרון זה. אולם יתכן ויש לחשוב על הסרתו של האיסור הכבד המוטל על כל פרט מהנאמר והנעשה באולמות בתי המשפט, בשמו של עקרון השמירה על חיסיון, מאחר שהמחיר של המשך שמירתו גבוה מדי, ועכשיו יתכן שעבר עליו הקלח. לכן נשאלת השאלה, האם החיסיון הכמעט מוחלט איננו טומן בחובו קיפאון, או אף עיוות, בהתפתחותו של חוק המשפחה, ומונע שיפור בטיפול בנושאים הקשורים לילדים? תוצאה אחרת יכולה להיות העדר התפתחותו של חוק המשפחה על פי עקרונות של שוויון, עקרונות שכבר חלחלו בשנים האחרונות לדיסציפלינות אחרות של מערכות החוק בישראל.

 

כל ארגון או מערכת הפועלים בתנאי חיסיון על פי חוק לאורך זמן, מפתחים סממנים שליליים, מחמת הניתוק מתהליכים המתרחשים בחברה, ומהעדר קשר-הגומלין עם הציבור הרחב. העדר הביקורת של הדברים הנאמרים בבתי המשפט משאירים את בתי המשפט האלה נעדרי ביקורת בונה, שבה התקשורת ממלאת תפקיד חשוב, אם כי בתנאי, כמובן, שהדבר נעשה באורח אחראי. יתכן שהיתרון הטמון בחיסיון כבר בטל בששים לעומת הנזק הנגרם לילדים ולהורים בשל עיוותי-דין הנובעים מהעדרה של חשיפה הולמת לעיני הציבור. כותב בקשר לכך ה'אובזרבר': "אם מהלכי בית המשפט למשפחה היו גלויים, נוהגים גרועים היו נחשפים הרבה יותר מוקדם." נכון, שהתקשורת עלולה לגרום לעתים קרובות לנזק, על ידי חשיפה לא זהירה של זהות, אך בשלב הזה יתכן שהנזק שגורם החיסיון המוחלט גדול עוד יותר, ולכן ראוי לבדיקה מחדש. אין מנוס מנזק מסוים לטובת שיפור יסודי של המערכת שיניב פירות חיוביים עבור דורות עתידיים של הורים וילדים שיגיעו לבתי-המשפט למשפחה. 

 

מקרה הילד הקובאני אליאן גונזאלס ראוי לציון בקשר לכך. בכל מקרה מקביל, שבו אב היה מבקש את איחודו עם הילד שלו, במסגרת מאבק שהיה מתנהל בנסיבות משפטיות רגילות, הכרוכות בכל ה"תרגילים" המשפטיים המוכרים למבקרים בבתי המשפט למשפחה, ובחסותו של החיסיון המוטל על המהלכים המשפטיים, סביר להניח שלאב הזה לא היה סיכוי משמעותי לקבל את בנו בחזרה לחסותו. מחמת החשיפה העצומה, והתמיכה החד-משמעית של נשיא ארצות הברית והתובעת הכללית, זכה אבא חואן גונזאלס לקבל את בנו בחזרה.

 

גם נושא הטמעתן של סעיפי זכויות הילדים, כפי שהם מופיעים ב"אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד", בחוק המשפחה היה זוכה לדחיפה רצינית, לו היה המתרחש והנאמר בבית המשפט למשפחה חשוף יותר לביקורת ציבורית. אחת הבעיות הרציניות הראויות לטיפול בקשר לכך היא העובדה, שילדים אינם זוכים לייצוג משפטי משלהם, הנועד להגן באורח הולם על זכויותיהם, בשעה שהוריהם מתעמתים זה עם זו בבית המשפט, ובשעה שהשלכותיו של ההליך המשפטי על גורלם של הילדים הן, בדרך כלל, משמעותיות ביותר.

 

עקרון החיסיון ללא ספק מלא את תפקידו, בעיקר בשמירה על זכויותיהם של ילדים בנושא המניעה של חשיפת זהותם. אולם יתכן מאד שאותו חיסיון עצמו מונע עתה קידום זכויות ואינטרסים חשובים אחרים של ילדים בישראל.