ומה על זכויות הילדים?

 

גדעון ברוידא

 

"כל הזמן", המקומון הירושלמי, מסר לאחרונה ידיעה על אב בן 26, שחירותו נשללה למשך חודשיים וחצי (במילים פשוטות: ישב בכלא) בשל תלונה של אשתו על כך שהתנהג כלפיה באלימות, אלא שהתלונה הופרכה, בסופו של דבר, והתביעה נגדו בוטלה.

 

חירות שנשללת מאדם בשל טענת-שווא היא חרפה בפני עצמה. אלא שעל הנזק הזה יכול אדם, איכשהו, להתגבר. אולם מה עובר על ילדים שאביהם נעצר ונכלא לתקופה מסוימת? איזה מצוקה נפשית עוברים ילדים כאלה? ואיזה נזק בלתי הפיך נגרם לקשר שבין הילדים לאב, אשר נכלא בשל אשמות כוזבות של האם? שהרי עצם המעצר וההתערבות המשטרתית מתפרשת מיד בעיני הילדים כהוכחה לאשמתו, וכל הסבר שבעולם לא יכול להחזיר אמון של ילדים באבא כזה. או, כמו מכת בומרנג, פונים הילדים ומאשימים את האם על פגיעתה באבא שלהם.

 

התופעה הזו של הכפשת הורה אחד בעיני הילדים על ידי ההורה האחר, תוך ניצול כל גורם אפשרי, וזה כולל המשטרה או בית-המשפט, נקראת בעגה המקצועית "סינדרום הניכור ההורי", והוא מוכר היטב בלשון הפסיכולוגים ובהליכים המשפטיים בארצות המערב. קורבנותיה הישירים של התופעה הם תמיד הילדים. ניתן בהחלט להבין שגורמי אכיפת החוק והשיפוט אינם מוכנים לעמוד בפני הדילמה האכזרית והמסוכנת, האם להימנע מלהרחיק אב מביתו, ואף לאסור אותו, כל אימת שאשה מתלוננת נגדו על אלימות. אלא שהמצב הזה הפך את ההאשמה הכוזבת לשיטה, לעוד מכשיר במלחמתם של הורים, שבאמצעותה אפילו אם האשה לא יוצאת צודקת, ותלונתה תימצא מופרכת, את מטרותיה לפגוע באב ולגייס את הילדים לצידה היא משיגה.

 

המסקנה היא שכשהורים מתכתשים, הקורבנות הם הילדים. יש כמה דרכים להתמודד עם הבעיה: על הרשויות השונות האמונות על אכיפת החוק להסתייע בשיטות חכמות ורגישות יותר בבואן לטפל בתלונות של הורים מתכתשים, מאחר שטיפול בלתי הולם במסגרת השברירית של משפחה בפירוק עלול להוליד דור חדש של ילדים פגועים. אינני יכול לשכוח ידיעה שפרסם עיתון אנגלי לפני כשנתיים: אשה מהעיר לידז התלוננה במשטרה המקומית על אלימות של בן-זוגה כלפיה. כאשר בקשה המשטרה להרחיק את בן-הזוג מהבית, או אפילו לשים אותו בכלא, התנגדה לכך האשה בתוקף, וטענה שהוא אב יוצא מן הכלל לחמשת ילדיהם, ואין הדבר מצדיק הענשתם של הילדים. האשה דרשה במפגיע מן המשטרה להשקיע מחשבה ויצירתיות, ולהציע טיפול מתאים בבעיה, מבלי להעניש את החפים מפשע, ואפילו איימה לפנות לשם כך לערכאות.

 

כמו כן יש לבדוק באורח רציני את נושא העמדתן לדין של נשים המתלוננות על בני-זוגן שלא על פי האמת. להלכה, קובע החוק עונש על תלונה או מתן עדות שאינם נכונים, אלא שלעתים נדירות מאד מופעל החוק הזה. נוהג זה הוא פירצה המזמינה אשמות-שווא, בעיקר במצבים של כעס, שנאה ואובדן-עשתונות. הימנעות מהפעלתו של החוק הזה מהווה, למעשה, אפליה כואבת לאבות רבים, הנפגעים מתלונות כוזבות, ואין האחראים לפגיעה הממשית הזו מובאים לדין. אולם יותר מזה: הימנעות מהפעלתו של החוק פוגעת גם בילדים, המיטלטלים בין ההורים המתכתשים.