היה זה יום קיץ חם, כל-כך חם, עד שדודו אפילו שקל לגלח
את שפמו, אבל אז נחרד מעצם המחשבה על כך. הוא חשב שאולי יש קרטיב במקפיא, אך הדבר
היחיד שמצא שם היה עוף קפוא. "מי סגר על נולי את דלת המקפיא?", הוא שאל
ופרץ בצחוק מטורף, אבל אז הפסיק, כי נזכר שהוא עייף וחם לו. לכן הוא ביקש מפינגי
שיראה לו את הדרך לקוטב הצפוני, אך פינגי אמר שהוא לא זוכר, ושישאל פינגווין מדבר
אחר. דודו לא מצא עוד פינגווין כזה, ולכן נאלץ לוותר גם על הרעיון הזה.
לבסוף החליט לנסוע עם כל בני משפחת זר לכינרת. הוא לקח
את מכונית הסוסיתא שלו ואמר לכולם להיכנס. לא לכולם היה מקום במכונית, לכן דודו
נאלץ לאחסן את אוזה ובץ בבגאז', את נולי בתא הכפפות, ולגרוב את שבי על רגלו.
כאשר הם החלו לנסוע, הבחין בץ במשהו מוזר:
"אוזה", הוא אמר, "תגידי, איך זה שאנחנו נוסעים במכונית, עד עכשיו
הייתי בטוח שאנחנו תקועים בחור שבתפאורה, ולא יכולים לזוז משם". "אוי,
בץ, אתה כל-כך טמבל", אמרה אוזה בגאווה, "ואני כל-כך חכמה, אני יודעת
שאנחנו לא באמת נוסעים, אלא זה סתם טריק של טלוויזיה, שיוצר אשליה כאילו אנחנו
זזים בזמן שרק התפאורה מתחלפת". באותו רגע נפתח מכסה הבגאז' ופניה הזועמים של
אפי נגלו אליהם. "תשתקי, טיפשה, עד שיש לנו פעלול מרהיב בתוכנית דלת התקציב
הזאת, את חייבת לפתוח את הפה הגדול שלך ולהרוס הכל!", אמרה אפי לאוזה וסטרה
לה בחוזקה, מה שגרם לאוזה להתעטש.
"אפי", אמר בץ בבהלה, "קפצת מהמכונית
באמצע הנסיעה רק כדי לסטור לה? זה מסוכן מאוד". "בץ, במהירות שבה
המכונית הזו נוסעת, יכולתי מקסימום לקבל שריטה, וגם זה רק אם הייתי נופלת בדיוק על
חתול".
לאחר שאפי נכנסה למכונית, המשיכה המשפחה בנסיעתה, ולאחר
מספר טעויות בדרך, שכללו כניסה מסוכנת לכפר ערבי ממנו נחלצו רק בזכות חזותו הערבית
של דודו שגרמה לתושבי הכפר לחשוב שהוא אחד משלהם, הגיעו לכינרת.
עד מהרה נכנסו כולם למים, אך שבי יצא מיד, כי התברר
שהצבע שלו יורד במים. בץ ונולי העדיפו לבנות ארמונות בחול לאוזה, שנחה בצל, אכלה
להנאתה והסתכלה בהם מבעד למשקפי השמש היוקרתיים שלה, ומדי פעם צעקה עליהם כאשר לא
בנו את הארמון כרצונה. היא חשבה גם להשתמש בהם כמשענת לרגליה, אך לבסוף ויתרה על
הרעיון כי לא רצתה להשפיל אותם יותר מדי וגם כי אין לה רגליים. כאשר סיימו לבנות
את הארמון, רצה בץ להיכנס למים אך הוא גם רצה ארטיק והיה צריך לחכות עד שמוכר
הארטיקים יגיע.
"אוף, אני רוצה להיכנס ", אמר בץ. "אז
תיכנס לים", הפצירה בו נולי. "אבל אני רוצה ארטיק", ענה בץ.
"אז אל תיכנס לים", ענתה נולי. "אבל אני רוצה להיכנס", המשיך
בץ. "אוף, תשתוק כבר", זעמה נולי, "ראית פעם בחיים שלך מוכר
ארטיקים? אין דבר כזה בכלל, זו סתם
אגדה שמספרים לילדים קטנים, אתה רואה את החנות שליד החוף? שם קונים
ארטיקים!", "אה, תודה נולי, את כל-כך חכמה", אמר בץ והלך לבקש
מדודו כסף.
"נראה לך?", זעק דודו, "קודם כל, מחירו
של קרטיב כאן הוא בגובה המשכורת השנתית של כולנו ביחד, ודבר שני, לכם הבובות אין
מערכת עיכול, אתה מבין? האוכל אפילו לא נכנס לכם לפה, ומה שקורה זה שבכל פעם שאתם
אוכלים, האוכל מתפורר ונמעך בתוך הפה שלכם, ואחרי שמפסיקים לצלם אני צריך להוציא
לכם הכל מהפה ולכבס אתכם. זה מה שקרה עם הסופגניות בחנוכה, ואני לא אתן לזה לקרות
שוב!".
"אוף!", רטן בץ, "עכשיו אני גם לא אקבל
ארטיק, וגם שכחתי מה הדבר השני שרציתי לעשות". "אוף!, אוף!", חיקה
דודו את בץ, "עוף לי כבר מהעיניים", אמר דודו בזעם ובעט את בץ למים.
"כן! הדבר השני שרציתי היה להיכנס למים. תודה, דודו!". "אני תמיד
שמח לעזור", אמר דודו, "במיוחד כאשר זה כרוך באלימות מכל סוג, עם עדיפות
לאלימות פיזית, כי אלימות מילולית זה יותר התחום של אוזה".
ובינתיים נשמע קולה של אוזה: "אל תחשבי שאם בץ
הטמבל אמר שאת חכמה, זה אומר שאת חכמה, כי אני החכמה היחידה בתוכנית הזאת,
הבנת?", אמרה אוזה והרסה "בטעות" את הארמון שנולי עבדה עליו שעות,
"ועכשיו תבני את זה מחדש, חוצפנית".
נולי החלה לבכות, ודמעותיה החלו להישטף אל מימי הכינרת.
היא לא הפסיקה לבכות, ועד מהרה נפתרה בעיית המים של מדינת ישראל.
כאשר גובה המים של הכינרת עבר את הקו האדום העליון,
החליטה המשפחה שמוטב לעזוב את המקום בטרם יווצר צונאמי, וכולם נדחסו שוב אל תוך
המכונית, ולאחר סיבוב נוסף בשטחים, ואפילו ביקור בכפר דרוזי, חזרו הביתה עייפים אך
מרוצים.
"כמה טוב לחזור הביתה!", אמר בץ בשמחה.
"על מה אתה מדבר, בץ?", צחק דודו, "אתם מלאים חול וספוגים מים,
נראה לך שאני אכניס אתכם הביתה עכשיו? אני מצטער מאוד, אבל אתם תאלצו לבלות את
הלילה תלויים על חבל הכביסה..."