סבא נחמן נהג תמיד להיעדר מאירועים
"משפחתיים" (טוב, אפילו דרווין לא הצליח להסביר איך צב אווזה שבלול
ופינגווין, שייכים לאותה משפחה...)
גם בחנוכה, כשהראל, הנכד של סבא רצה שהוא יבוא לחגיגה,
טען סבא נחמן ש"כואבת לו הרגל".
הראל התאכזב מאוד והכל לבכות ולצרוח תוך כדי שהוא מטיח
את ראשו בקיר וצורח. הראל מאוד רצה לראות את סבא נחמן, אבל בעיקר הוא רצה שיביא לו
המון מתנות. הראל מאוד אהב שסבא נחמן הביא לו מתנות. פעם סבא נחמן בא אליו בלי
להביא לו מתנות, אז הראל בעט אותו אל מחוץ לבית וירק עליו תוך כדי כך שסבא נחמן
מרחף באוויר. מאז סבא נחמן למד להביא מתנות בכל פעם שהוא בא לבקר את נכדו, וכדאי
מאוד שיהיו שוות. טוב, אז בקיצור, באותו חנוכה, אחרי שהראל כבר הספיק לשבור את כל
הקיר, עלה במוחו רעיון גאוני. הוא נזכר ששמע פעם מסבא, שבירושלים יש קיר מיוחד, שיש
בתוכו סדקים, ובתוכם אפשר לשים פתקים עם משאלות ובקשות. אז הוא הסתכל על הקיר
בביתו וראה שיש בו סדקים (שנגרמו מראשו) , אז הוא החליט לכתוב על פתק "הלוואי
שסבא נחמן יבוא, ושיביא מתנות שוות, רצוי שוות מאוד אפילו, כדי לפצות על האיחור,
בעצם עדיף שאפילו ישלח את המתנות בדואר, והוא לא חייב לבוא אם כואבת לו הרגל, זה
בסדר, אני לא מכריח אותו, עדיף שלא יבוא, מתוך דאגה לבריאותו כמובן, בכלל יהיה
יותר כיף אם הוא לא יבוא, כמובן שאני מתכוון שיהיה כיף לדעת שהוא שומר על רגלו
ומטפל בה היטב".
ובינתיים סבא נחמן החלים בביתו מהפציעה ברגלו. הפציעה
נגרמה לו כתוצאה מכך שמעד על הרגל של דודו שהונחה בטעות (כך טען דודו) לפני הסבא
בעת שהלך למטבח כדי להוציא את שיניו מתוך מדיח הכלים. האמת היא שסבא נחמן שמע לפני
כן שדודו אמר לעוזי שהוא מתכנן להפיל את סבא נחמן בפח, וסבא נחמן מאוד שמח
שתוכניתו הנבזית של דודו לא הצליחה, מכיוון שנחמן בכלל נפל במסדרון, והפח היה רחוק
כמה מטרים ממנו. סבא נחמן ביקש מדודו להביא לו קרח, לשים על הרגל, אבל דודו הביא
לו גלידת פיסטוקים, כי הוא טען שזה הדבר היחיד שהוא מצא במקפיא (זה הדבר היחיד
שנשאר שם אחרי ששבי פשט על המקרר, כי שבי לא אוהב פיסטוקים, אבל בכל זאת נשארה רק
חצי חבילה, בגלל שלקח למוח של שבי דקות אחדות להבין שזה לא טעים, ולשלוח פקודה לפה
של שבי להפסיק לאכול). סבא נחמן התקשר להורים של הראל להודיע להם שלא יבוא, אז הם
אמרו שהראל כבר יודע, כי בטעות הוא קרא את החלק בתסריט בו הוא מטיח את ראשו בקיר.
לאחר מכן נחמן החל למרוח את גלידת הפיסטוקים על רגלו ותוך שניות הרגיש הקלה ניכרת
בכאב. נחמן שמח מאוד וסיפר לדודו, ודודו שמח עוד יותר, כי הוא הבין שמעכשיו הוא
יוכל להרביץ לסבא נחמן בלי חשבון (אבל עם מתימטיקה).
דודו החל לחבוט בקשיש המסכן כשפתאום נחמן נזכר שעכשיו
הוא יכול לבוא לבקר את הראל, ואין דבר שהוא אוהב יותר לעשות מאשר לבקר את נכדו
האהוב (חוץ מלקרוע את העיר עם הקלנועית, ולשחק דמקה סינית במועדון הקשישים), אז
הוא התקשר להוריו של הראל, וסיפר להם שכבר לא כואבת לו הרגל והוא יכול לבוא לבקר.
ההורים לקחו נשימה עמוקה ואמרו ביחד: "באסה". סבא נחמן שמח מאוד וקיפץ
בדילוגים (עד שמתח את שריר התאומים) אחר-כך הוא החל לשרוק, אבל אז הוא נקע את
השפה, אז הוא החל לרקוד, עד שנשברו לו הצלעות. הוא נכנס לחדרו של נכדו וראה שהוא
מרוכז מאוד. נחמן תיכנן להתגנב בשקט בשקט, בלי שנכדו ישמע ואז לעשות לו בווווו!
ולגרום לו לעילפון ולאיבוד ההכרה. אך פתאום נחמן שמע שהראל מדבר לעצמו:
"בבקשה, תעשה שסבא נחמן יבוא, אני מאוד רוצה שהוא יבוא, ובמיוחד שהמתנות שלו
יבואו". סבא נחמן הסתתר מאחוריו ולחש בקול של אניטה פללי: "אתה אוהב את
סבא נחמן?" הראל ענה: "מה פתאום, מה אתה דפוק?! עדיין לא קלטת שאני רוצה
שהוא יבוא רק בגלל המתנות?!" "אתה מאוד אוהב את סבא נחמן?", אמר
שוב הישיש. "תגיד, מה, אתה רוצה מכות?! אני אומר לך שאני לא אוהב את הזקן
הזה!" "אתה מאוד מאוד אוהב את סבא נחמן?", המשיך סבא. "תגיד,
אתה לא מבין מה שאני אומר לך? אתה לא קולט שאם הקשיש הסנילי הזה היה כאן עכשיו ולא
היה בא עם מתנה הייתי מכניס לו כאלה מכות עד שאפילו השיניים התותבות שלו היו
כואבות?! "אז יש לי הפתעה בשבילך", אמר סבא נחמן בשמחה, "אני כאן,
כבר לא כואבת לי הרגל". נחמן רץ לחבק את נכדו האהוב אך הראל העיף אותו
בבעיטה, ונשבר גם הקיר השני, שעליו עף נחמן. "יש מתנה?", שאל הנכד
בקור-רוח. "אני מצטער", ענה סבא נחמן, "רק הרגע החלמתי מהפציעה,
שכחתי, זה לא היה בכוונה, אבל מה שחשוב באמת זה שאני כאן, שהחלמתי מהפציעה,
ושעכשיו אנחנו יכולים לבלות ביחד, כמו שרצינו" הראל החל לבכות: "אתה
כל-כך טיפש שזה מעורר רחמים", הוא אמר בעצב, אבל אז הוא התעשת והתעטש על סבו.
"טוב, עכשיו עוף לי מהבית", הוא ציווה על סבו. "רגע", אמר סבא
בתקווה, "יכול להיות שיש לי איזה משהו קטן לתת לך". סבא חיטט בכיסים זמן
ממושך (עד שקיבל חטטת), ואז הוציא משם משהו מעופש, דביק ומסריח. "מה הדבר
הדוחה הזה?", שאל הראל בגועל. "אני עדיין זוכר את את היום בו סבי נתן לי
את סוכריית מרטר'ס חורגינל, והיום אני מוריש אותה לך". "איכס", אמר
הראל ובעט בסוכריה, הישר לתוך פיו הפעור של סבו. נחמן נחנק נשנק וירק, ואז הוא החל
לחרחר ולהעלות גירה (אין סיפור שזה לא קורה) והראל צחק בנבזיות. בדיוק באותו רגע
נכנס לחדר דודו זר. "הי, איך נכנסת, הרי נעלתי את הדלת", התפלא הראל.
"אולי בגלל שלחדר שלך חסרים שני קירות, דביל". הי, מה אתה עושה לסבא
נחמן, ולמה הוא מחרחר?" "כלום", ענה הראל, "אנחנו רק משחקים
שהוא החזיר ואני זה שמגדל אותו". "אל תשקר, חמוד, אתה מתעלל בו, ואני
גאה בך מאוד על כך. גם אני נוהג לעשות את זה, כשנמאס לי להתעלל בבובות".
"באמת?", שאל הנכד בהתלהבות, "אתה יכול ללמד אותי כמה שיטות עינוי
חדשות?" "בוודאי", ענה דודו בשמחה, "אני מומחה בזה, ואוכל
אפילו להעביר אותך קורס" "תודה", אמר הראל בתודה, "אני ממש
מאושר". "העונג כולו שלי", אמר דודו בהתרגשות, "אתה הבן שתמיד
רציתי שיהיה לי". "ואתה האבא שתמיד חלמתי עליו", אמר הראל. הראל
ודודו רצו בהתרגשות אחד לעבר השני, הושיטו את ידיהם, וחנקו אחד את השני בחיבה.
פתאום הם שמעו חירחורים חזקים ואז דודו הסתכל על סבא נחמן המפרפר וצעק
"לאאאאא!!! (תוסיפו בעצמכם עוד הרבה א' והרבה סימני קריאה). ברגע האחרון דודו
זינק לעבר סבא נחמן והוציא מפיו את סוכריית המרטר'ס חורגינל. "איזה מזל, הוא
כמעט איבד את ההכרה", אמר דודו בהקלה. "מה אכפת לך", אמר הראל,
"הרי רצינו להתעלל בו". "נכון", אמר דודו, "ואם הוא היה
מאבד את ההכרה הוא כבר לא היה סובל, ואנחנו לא רוצים שדבר כזה יקרה, נכון
חמוד?" "נכון.......אבא". "אל תדאג, בני, אתה עוד תלמד",
אמר דודו והניח את ידו על כתפו של הראל (כדי לצבוט אותו, כמובן), ושניהם צעדו
יחדיו לעבר השקיעה...