שבי
אוכל סופגניות
זה קרה בערב חנוכה נחמד, כאשר כולם חיכו לאדון חנוכה
שיגיע להדלקת הנרות. שבי ואוזה נשארו בתוך החורים שלהם (טוב, אין להם כל-כך
ברירה), ושיחקו בסביבונים (אוזה סובבה עם המקור ושבי עם המחוש). פתאום אוזה צווחה
בהתרגשות: "יש, אפי הביאה את הסופגניות, אני אוכלת הכל, זה ברור?"
אפי ניסתה להרגיע אותה
ואמרה: "לא, אוזה, כולנו נתחלק שווה בשווה. יש פה שבע סופגניות. אחת לשבי,
אחת לפינגי, אחת לבץ, אחת לדודו, אחת לנולי, אחת לך ואחת לי". "תסתמי את
הפה שלך, יא מכוערת", אמרה אוזה בכעס, "רק שתדעי לך ששבי דביל שמן והוא
כל היום אוכל, ואוכל, ואוכל, ואוכל, ואוכל, ושותה, ואוכל, ואוכל, ומזיז את המחוש,
ואוכל, ואוכל... ושבתוך פינגי מסתתר בן-אדם שמפעיל אותו כל השנה רק כדי לקבל את
הסופגניה הזאת".
"אז זה חשוב מאוד
שניתן לו את הסופגניה".
"מה פתאום", אמרה אוזה ברשעות, "אם
הוא כזה פראייר שהמשכורת שלו זו סופגניה בשנה, בטח לא יהיה אכפת לו לוותר גם
עליה". "ומה עם בץ?" שאלה אפי. "הצב המעוך הזה כבר עלה לי על
כל העצבים, צבים, הוא כל הזמן גונב חסה מהמטבח ומסתיר את זה בתוך הבית המעוך שלו,
למה הוא גר כאן בכלל, אם הוא סוחב כל הזמן את הבית שלו על הגב? הלוואי שיקבל
קילה". "ולדודו לא מגיע?", שאלה אפי בתמיהה. "דודו הזה, תגידי
לו שיעשה כבר פן המכוער הזה, וגם שהוא לא יודע לנגן, הוא מנגן יונתן הקטן עם סי
במול במקום דבליו במול". "מה עם נולי?", אפי הסתכנה שוב.
"נולי התינוקת הזאת, הלוואי שתאכל רמדיה צמחית, וחוץ מזה היא מקבלת כל חנוכה
שתי סופגניות, פעם אחת בתור נולי, ובפעם השניה היא שמה כובע ומשקפיים וטוענת ששמה
צ'יפי, ואתם תמיד מאמינים לה. "ולי לא מגיעה סופגניה קטנה?", אמרה אפי
בבושה כשדמעות זולגות מעיניה, אך מיד היא התעשתה וחזרה לחנוק את אוזה.
"את, אין לך שום
תפקיד, את באה פעם בשנה, וכל פעם שצריכים אותך את לא באה, וכולם שואלים, 'איפה
אפי, איפה אפי', ולא מוצאים אותך בשום מקום. וחוץ מזה, תדעי שדודו עומד לעזוב אותך
ולהתחתן עם עופרה". "עוף רע מאוד", אמרה אפי בעלבון. "רגע, למה
לך מגיע?" שאלה אפי. "כי אני הכי יפה, הכי חכמה, הכי חמודה, הכי מוצלחת,
והכי פחות דבילית מבין חבורת הבובות המרוטות, שכוללת גם אותך אפי!" אפי החלה
לבכות, אך לבסוף השתכנעה, ושמה את מגש הסופגניות ליד החור בתפאורה שממנו בוקעים
שבי ואוזה. "אתה שמעת מה אמרתי, נכון, דביל שמן?" שאלה אוזה את שכנה
לחורים בתפאורה. "כן המפקדת", ענה שבי בצייתנות. אוזה ניקרה לו את המחוש
ונראתה שבעת רצון (אך מאוד רעבה). פתאום אוזה נזכרה שלא הציקה היום לבץ אפילו פעם
אחת, אז היא פנתה ללכת אליו, אבל אז נזכרה שאין לה רגליים. "טוב, דביל, אני
נכנסת לחור בתפאורה לחפש אותו, הוא מסתובב שם הרבה בחיפוש אחר חסה, אז שלא תעז
לגעת בסופגניות בזמן שאני הולכת. אם אני אראה שלקחת פירור מאחת הסופגניות שלי, אני
אוציא ממך את המילוי". שבי הנהן בצייתנות. בהתחלה שבי הצליח להתאפק ולא לחשוב
אפילו על לגעת בסופגניות. אך ככל שעברו השעות (כן, אוזה יכולה להציק לאנשים, סליחה
לצבים, סליחה לבובות מרוטות של צבים, במשך שנים. הרי הזמן עובר מהר כשנהנים), נעשה
יותר ויותר רעב. הוא רצה ללכת להביא איזה לחם, אבל אז גם הוא נזכר שהוא תקוע בחור
בתפאורה. הוא חשב שאם לא יכניס משהו לפה עוד כמה דקות הוא יגווע ברעב, אבל אז הוא
נזכר שהוא בובה, ואין לו מערכת עיכול, ואפילו אין לו חור בפה שדרכו נכנס האוכל,
ושכל פעם שיש קטע בסדרה שהוא אוכל, אז מכניסים לו את האוכל לפה, ואז אחרי שמסיימים
לצלם, הוא יורק את זה (ולא רק בגלל שאפי בישלה את זה). אבל מה לעשות, הסופגניות
פשוט היו מפתות מדי, והוא לא יכל לעמוד בפניהם (רק לשבת). שבי זינק על הסופגניות,
ואז הוא עצר לרגע וחשב. "רגע, אני לא רוצה שאוזה תוציא לי את המילוי".
אך כעבור שניות אחדות חשב שוב ואמר: "אמנם זאת אוזה, אבל זה לא משהו שמכונת
תפירה לא יכולה לתקן". אז כמו שאמרנו, הוא זינק ברעבתנות על הסופגניות,
והכניס במהירות את כולן ביחד, כולל המגש, לתוך החור בתפאורה. ואז הוא רכן לעברן
והכניס את כולן ביחד, כולל המגש לתוך הפה. הוא לעס את הכל בהנאה (כולל את המגש),
תוך כדי הזלת ריר, ותוך כדי שכל התערובת הלעוסה של סופגניות וברזל יוצאת לו לאט לאט,
בגושים קטנים מתוך הפה (כן, אני יודע שזה מגעיל, אבל זה הכל כדי להמחיש את
הסיטואציה, וחוץ מזה, תגידו תודה שזה סיפור ולא סרט). אחרי ששבי גמר לירוק את כל
גושי הסופגניות-ברזל, אוזה פתאום נכנסה לחדר. "כמה קללות חדשות המצאתי",
אמרה אוזה בגאווה, אך לפתע השתנתה הבעת פניה. "איפה כל הסופגניות
שלי,שמן?" שאלה אוזה. "זה בכלל לא אני אכלתי אותן, וכל הגושי סופגניות
שאת רואה על הרצפה, זה בכלל גושי הפלסטיק של המכונית צעצוע שלעסתי היום, וגם זה
שאין את המגש עם הסופגניות פה, זה בגלל שהחתול שבחוץ כבר גמר את גבינת הקשקבל של
דודו, ועכשיו הוא בא להשיג קינוח. "ולמה יש לך שאריות סופגניה בפה?",
שאלה אוזה. שבי חשב קצת ואז אמר: כי החתול עם הסופגניות קפץ לי לתוך הפה".
אוזה כבר הבינה ששבי משקר ואמרה: "אני יודעת שהיום חנוכה וחוגגים את נס פח
השֶמֵן, אבל תדע לך שאתה זבל שָמן. קלטת?!, פח- זבל, שֶמן- שָמן!, איזה קטעים!,
איזו מצחיקה אני! איזו גאונה אני!", אך פתאום הבעת פניה השתנתה. "עכשיו
תקשיב לי טוב", היא צרחה, "אני יודעת שאתה אכלת אותם ותדע לך שצפוי לך
עונש כבד. "אני כבר יודע", אמר שבי בעצב, את תוציאי לי את המילוי.
"לא, החלטתי לשנות לך את העונש", אמרה אוזה. "מה, לא תוציאי לי את
המילוי?" אמר שבי בשמחה, ורץ לנשק את רגליה של אוזה (אבל אז הוא נזכר שאין לה
רגליים). "לא אוציא לך את המילוי, אך אתן לך רמז קטן מה יהיה העונש החדש
שלך", אמרה אוזה ברשעות. "בסדר", אמר שבי בתקווה. אוזה, נשמה עמוק,
נחנקה, נשנקה וירקה, ואמרה: "בוא נגיד שבחנוכה הבא נאכל סופגניות
שבלולים", אמרה אוזה וצחקה צחוק רשעי. "אוף, למה כל הסיפורים באתר הזה
מסתיימים בזה שאוכלים בעל-חיים כלשהו?", נאנח שבי. "זה רק הסיפור השני
שזה קורה, אך אני מקווה שיהיו עוד רבים", אמרה אוזה, וליקקה את מקורה
בהנאה...
