גבינת קשקבל קטלנית
או
מי הזיז את
גבינת הקשקבל שלי
זה היה יום סגרירי וקודר. הכל נראה אפור, אך אף אחד לא
העלה על דעתו מה הולך לקרות. דודו יצא מהבית וסגר את הדלת בטריקה. פתאום פתח את
הדלת, ופנה אל פינגי, שעמד בפתח: "פינגי, אני יוצא לקפץ בשלוליות, אז תשמור
בבקשה על גבינת הקשקבל שבמטבח, וכדאי לך מאוד שלא יקרה לה כלום, כי אני צריך אותה
לארוחת הערב החגיגית שאני עורך עם עוזי, עופרה ואפי (סבא נחמן לא יכל לבוא כי הוא
פרק את הכתף). ואם יקרה לה משהו, המקור שלך, יהפוך למפרט החדש של הגיטרה
שלי". "אין בעיה", אמר פינגי.
כמה קשה יכול להיות לשמור על גבינת קשקבל מסכנה, הוא
אמר לעצמו. אבל הוא לא ידע מה מחכה לו. פינגי התכוון ללכת לאוזה כדי שתעליב אותו,
אך הוא הספיק לפסוע פסיעות אחדות, כשפתאום שמע רעשים מהמטבח. הוא יצא במהירות אל
המטבח, שהתגלה לעיניו מראה זוועתי: חתול רשע, ענק ואימתני, עם שיניים חדות, עם
ציפורניים קטלניות, עיניים שיצאו מחוריהן, וזנב חמוד וקטן. אך הוא נבהל עוד יותר
כשראה על מה החתול עומד להתנפל: על גבינת הקשקבל. פינגי לא איבד את עשתונותיו,
זינק לעבר החתול, ואז נשמעה צווחה קולנית. פינגי נשרט בזרת. החתול ניצל את
ההזדמנות, וברח עם גבינת הקשקבל. לפינגי לא נותר אלא לאכול את שאריות הקשקבל
שהשאיר החתול. "איכס", זעק פינגי בקול, "מה דודו הכניס בדבר
הזה?" כמובן, חשב פינגי, בטח דודו רצה להרעיל את עוזי עם הגבינה הזו ושם
בתוכה רעל. פינגי לא הספיק להקיא את הגבינה, כשפתאום נשמעה דפיקה בדלת. "מי
שם?" צרח פינגי בקול משונה. "זה דודו". "אה, באמת", אמר
פינגי בחשד, "דודו לא היה דופק בדלת של הבית שלו". "תפתח לי כבר,
יא פינגווין מעוך, זה מה שהתסריטאי הדפוק הזה של התוכנית כתב לי". פינגווין
הבין שזה באמת דודו (לפי הקללות), ופתח את הדלת. דודו היה במצב רוח מרומם, אבל איך
שהוא נכנס הוא הסתכל ישר על המטבח, ואז הבעת הפנים שלו השתנתה, ועכשיו השפתיים שלו
היו קפוצות, העיניים שלו היו מלאות בזעם, והגבה שלו קפצה ללחי. "למה שמתם על
המקרר את המגנט של הדובי, אמרתי לכם לשים רק את זה של הבת-יענה!"
אבל מהר מאוד התגלה לו מה שאירע באותו בוקר סגריר. הוא
הסתכל על שולחן המטבח וקרא בזעם: "פינגי, אתה יודע מה היה פה לפני שיצאתי,
ועכשיו הוא נעלם?". "אהה, הגרביים של שבי?" "לא פינגי",
ענה דודו בכעס, "אני מדבר על גבינת הקשקבל". "או, לא, אמר לעצמו
פינגי, עכשיו באמת אכלתי אותה". "אכלת אותה?" צעק דודו כשסילון אש
יוצא לו מהעין ושורף לפינגי את האוזן. פינגי ניסה נואשות להרגיע את דודו: "אל
תצעק", הוא אמר, "לא אמרת שדברי חכמים, בנחת נשמעים?!" פינגי החל
לזמר ולרקוד את השיר הנודע, בתקווה שזה יצליח להרגיע את דודו, אך ללא הצלחה.
"אכלת את גבינת הקשקבל?". דודו עט בטירוף לעבר פינגי כשלהביור שלם של אש
ועשן יוצא לו מהאוזניים, העיניים, והאף, וריח רע יוצא לו מהפה. פינגי צעק לאוזה
להביא מטף לכיבוי אש, ודודו התקרב יותר ויותר לעבר פינגי. "לא!!!" צעק
פינגי. ודודו נעצר באוויר (כמו במטריקס). "אתה לא הבנת, דודו. לא אני אכלתי
את הגבינה, החתול אכל אותה"
"איזה חתול?" שאל דודו בנחת. "החתול של
השכנים, הוא בא, זינק לעבר הגבינה, וטרף את כולה, לא יכולתי לעשות דבר", אמר
פינגי, ודמעות נזלו מעיניו. "אל תבכה פינגי", אמר דודו ברכות,
"אנחנו כבר נלמד את החתול הזה לקח"...
הארוחה התקיימה כסדרה, כולם באו, חוץ מסבא נחמן כמובן,
שברגע האחרון גם היה לו שבר בעצם השוקית (מה שהיה לברוך דגו), והייתה ארוחה נחמדה
מאוד. כולם אכלו ונהנו. אך כשהגיעו לחלק האחרון של הערב, כולם תהו איפה הקינוח.
הקינוח היה אמור להיות גבינת הקשקבל, אך הוא הוחלף ברגע האחרון, מנסיבות אישיות
(כך נימקו זאת פינגי ודודו), למנת עוף (כך לפחות הם טענו).
"תודה על הארוחה", אמר עוזי לדודו בסוף הערב.
"היה מאוד טעים, במיוחד הקינוח, אף פעם לא ידעתי שלעוף יש זנב"...
