עליונות

מאת ארתור סי קלארק  1951

 

מטרת הצהרה זו – הנמסרת מרצוני החופשי – אינה, בשום פנים, לעורר אהדה אלי, וגם אינני מצפה לשום הקלה בגזר הדין שבית המשפט יגזור. אני כותב אותה כדי להכחיש את השקרים ששודרו ברדיו הכלא, ושראיתי בעיתונים שאותם הורשיתי לקרוא. דיווחים אלו מציגים תמונה מזוייפת לחלוטין של הסיבה האמיתית לתבוסתנו, וכמפקד הכוחות המזויינים של גזעי, אני חש שחובתי למחות על ההשמצות נגד האנשים ששרתו תחת פיקודי.

אני מקוה גם שהצהרה זו תוכל לבאר את הסיבות לבקשה שהגשתי פעמיים לבית המשפט, כדי שיעניק לי את אותה הטבה -  לה איני רואה סיבה אפשרית לסירוב.

הסיבה הישירה לכשלון היא פשוטה: למרות כל ההצהרות הנגדיות, לא היה כאן חוסר אומץ לב מצד אנשינו, ולא פגם כלשהו בצי. הובסנו על ידי גורם אחד בלבד: על ידי המדע הנחות של אויבינו. אני חוזר: על ידי המדע הנחות של אויבינו.

 

כשהוכרזה המלחמה לא היה לנו כל ספק בנצחוננו הסופי, הצי המאוחד של בני בריתנו עלה בכמותו ובכוח האש שלו על הכוחות שהאויב יכול היה להטיל נגדנו, וכמעט בכל ענפי הטכנולוגיה הצבאית עלינו עליהם לאין שעור. היינו משוכנעים שנצליח לקיים עליונות זו. אמונה זו, לרוע המזל, היתה אכן מבוססת.

בתחילת המלחמה כלי הנשק העיקריים שלנו היו הטורפדו המתביית ארוך הטווח, כדורי רעם, ומספר שכלולים של קרני קליידון. כל יחידה בצי הייתה מצוידת באלו. למרות שלאויב היו כלי נשק דומים, הם היו בעוצמה נמוכה יותר. יתרה מזו – מאחורי זאת עמד לרשותנו ארגון מחקר צבאי חזק בהרבה משלהם, ועם יתרון התחלתי כזה לא היתה שום אפשרות שנפסיד.

המערכה התנהלה בהתאם למתוכנן עד קרב חמש השמשות. ניצחנו, כמובן, אבל ההתנגדות היתה חזקה משציפינו. הבנו שהניצחון עלול להיות קשה יותר, ולקחת יותר זמן מאשר הנחנו בתחילה. נקבעה ישיבת מפקדים כדי לדון באסטרטגיה שלנו להבא.

היתה זו הופעת בכורה בפורום זה של פרופסור-גנרל נורדן, הפקד החדש של אגף המחקר. הוא מונה כדי למלא את החלל שהותיר אחריו מאליואר, המדען מספר אחד שלנו, במותו. יותר מכל גורם אחר היתה מנהיגותו של מאליואר הסיבה ליעילות ולעוצמה של מערכות הנשק שלנו. האבידה היתה מכה רצינית, אך איש לא פקפק ביכולתו של מחליפו. אמנם, רבים מאיתנו העלו ספקות ביחס למינוי מדען תיאורטי לתפקיד בעל חשיבות כזו, אך ספקותינו נדחו.

 

אני זוכר היטב את הרושם שעשה נורדן על משתתפי הישיבה. הגורמים הצבאיים היו מודאגים, וכרגיל פנו אל המדענים לבקשת עזרה. האם אפשר, שאלו, לשפר את מערכות בנשק שלנו לרמה בכזו שיתרוננו יהיה גדול עוד יותר?

תשובתו של נורדן היתה לא צפויה. מאליואר נשאל בזמנו לא אחת אותה שאלה, ותמיד ביצע את מה שביקשנו ממנו.

"בכנות, רבותי", אמר נורדן, "אני מפקפק בכך. המערכות הקיימות שלנו הגיעו למיצוין. אין לי שום כוונה לבקר את קודמי, או את העבודה המעולה שנעשתה על ידי אגף המחקר בדורות האחרונים, אבל האם חשבתם על כך שכבר יותר ממאה שנים לא היה שינוי בסיסי בטכנולוגית החימוש? מצב זה הוא, חוששני, תוצאה של מסורת שהפכה להיות שמרנית. במשך זמן רב מדי הקדיש אגף המחקר את זמנו לשכלול מערכות ישנות במקום לפיתוחן של חדשות. למזלנו, האויב אינו פיקח מבחינה זו. אבל אל לנו להניח שמצב זה יישאר לעד".

 

דבריו של נורדן השרו אווירה של אי נוחות רבה בקרב מאזיניו, וללא ספק לכך התכוון. הוא מיהר לנצל את עמדתו:

"מה שאנחנו צריכים זה כלי נשק חדישים – כלים שונים לחלוטין מן הקודמים. וניתן לבנות כאלה. זה ייקח זמן, כמובן, אבל מאז שמוניתי הספקתי להחליף אחדים מהמדענים הזקנים בצעירים יותר, והפניתי מאמצים לכוונים שטרם נחקרו עד כה, והנראים מבטיחים מאד. למעשה, אני מאמין שאנו עומדים לפני מהפכה באמצעי לחימה".

היינו מסופקים. היה משהו בומבאסטי בצורת הדיבור של נורדן, שגרם לנו לחשוד בהבטחותיו. לא ידענו עדין, שהוא מעולם לא הבטיח דבר לפני שכמעט הושלם הפיתוח בסופי במעבדה. זאת היתה גם מילת המפתח – במעבדה.

 

נורדן הוכיח את טיעוניו כחודש מאוחר יותר, כאשר הדגים את 'כדור ההשמדה', מתקן שהביא להשמדה מוחלטת של חומר ברדיוס של כמה מאות מטרים סביבו. היינו שיכורים מעוצמתו של הנשק החדש, והיינו מוכנים להתעלם מפגם עקרוני אחד במכשיר – כדור ההשמדה היה אכן כדור, ולכן ברגע שנוצר שדה הכוח, הושמד גם המתקן עצמו. אי אפשר היה, אם כך, להשתמש בו מתוך חלליות, אלא רק כשהוא מורכב על טילים מונחים. החלה תכנית ענק לשינוי כל טילי הטורפדו המתבייתים, כך שיוכלו לשאת את הנשק החדש. בינתיים. נדחו כל המתקפות שתוכננו.

כעת יודעים אנו שזאת הייתה הטעות הראשונה. המישגה היה טבעי לחלוטין, מכיוון שנראה לנו שכל הכלים הקיימים הפכו להיות מיושנים בן-לילה. התייחסנו אליהם כאל שרידים פרימיטיביים. לא הערכנו נכון את גודל המשימה שעמדה לפנינו, ולא את משך הזמן שיידרש כדי להכניס את נשק העל לשימוש מבצעי. מאורע כזה לא התרחש כבר יותר ממאה שנה, ולא היינו מודרכים על ידי נסיון קודם.

בעיית ההתקנה היתה קשה מכפי שציפינו. היינו חייבים לתכנן דגם חדש של טורפדו, מכיון שהישנים היו קטנים מדי. דבר זה, מצידו, הגביל את השימוש בהם רק לחלליות הגדולות יותר, אבל את המחיר הזה היינו מוכנים לשלם. לאחר ששה חודשים היו היחידות הכבדות מצויידות במכשיר. תרגילים ובדיקות הראו פעולה תקינה, והיינו מוכנים להתחיל להשתמש בו. נורדן כבר זכה לתהילת הנצחון, והתחיל לרמוז שבאמתחתו ציוד מרשים עוד יותר.

 

אז התרחשו שני דברים. אחת מחלליות הקרב שלנו נעלמה פתאום בטיסת אימון, ותוצאות החקירה הראו שבתנאים מסויימים, עלול המכ"מ לטווח ארוך של החללית להפעיל את ה'כדור' מיד עם השיגור. התיקונים שהיו נחוצים היו פשוטים, אבל עלו לנו בחודש נוסף וגרמו להרעת היחסים בין המדענים ומטה הצי. שוב היינו מוכנים. ואז הודיע נורדן שהצליח להגדיל את רדיוס הכדור פי עשרה, ועל ידי כך להעלות את הסיכוי להשמיד ספינות אויב פי אלף.

 

שוב החלו השכלולים, אך הכל הסכימו שהדחייה כדאית. בינתיים, לעומת זאת, התעודדה רוחו של האויב בגלל חוסר הפעילות שלנו, והוא יצא למתקפת פתע. ספינותינו סבלו מחוסר טילים, מכיוון שבתי החרושת הפסיקו לייצר את הדגמים הישנים, בעוד שהחדשים לא היו בשימוש מבצעי, ונאלצנו לסגת. כך איבדנו את המערכות של קיראנה ופלוראנוס, ואת המצודה הפלנטארית של ראמאסאנדרון.

היתה זו מכה מעציבה, אך לא רצינית, מכיוון שהמערכות הכבושות היו ממילא בלתי ידידותיות ובעייתיות. לא היה לנו כל ספק שנוכל להחזיר את המצב לקדמותו בעתיד הקרוב, מיד עם הכנסת הנשק החדש לשימוש.

 

תקוות אלו התממשו באפן חלקי בלבד. נאלצנו לחדש את המתקפה כשברשותנו פחות כדורי השמדה מכפי שתכננו, וזו היתה סיבה אחת לחלקיות ההצלחה שלנו. הסיבה השנייה היתה חמורה יותר.

בזמן שבו היינו עסוקים בציוד ספינותינו בנשק החדש, עסק האויב בייצור קדחתני. ספינותיו היו מהדגם הישן, מצויידות בנשק הישן – אבל כעת היתה לו עליונות כמותית. כאשר חידשנו את הלחימה גילינו, שהכוחות שעמדו נגדנו היו לפעמים גדולים במאה אחוזים ממה שציפינו, וזה הביא לבלבול בבחירת מטרות במערכות האוטומטיות שלנו, ונגרמו לנו יותר אבידות מאשר היינו מוכנים להן. אבידות האויב היו רבות יותר, מכיוון שברגע שכדור ההשמדה הגיע למטרתו, היתה ההשמדה מובטחת, אך הכף לא נטתה לצידנו במידה שציפינו לה.

נוסף על כך, בזמן שהכוחות העיקריים נאבקו, הנחית האויב התקפה נועזת על המערכות של אריסטון, דוראנוס, קארמאנידורה ןפאראנידון, שלא היו מבוצרות במיוחד – וכבש את כולן שוב. החזית נמצאה עתה במרחק חמישים שנות אור בלבד מפלנטות המוצא שלנו. היו חילופי האשמות רבים בישיבת המפקדים הבאה. רוב הטענות הופנו לנורדן – במיוחד מצידו של האדמיראל העליון טקסאריס. הוא טען שרק בגלל הנשק – הנפלא ללא ספק – הגענו למצב גרוע בהרבה מאשר קודם. המדיניות הנכונה, לדבריו, היתה להמשיך לבנות ספינות קונבנציונאליות, ועל ידי כך למנוע את אובדן העדיפות המספרית. נורדן היה נרגז באותה מידה וכינה את אנשי הצי 'בישי גדא כפויי טובה', אבל ניתן היה לראות שאכן היה מודאג – כמו כולנו – ממהלך העניינים הבלתי צפוי. הוא רמז, שיתכן שתימצא דרך מהירה לתיקון המצב.

 

כעת ידוע, שאגף המחקר עבד על מחשב הקרב, אבל אז בא לנו הדבר כהפתעה גמורה, ואולי נסחפנו בהתלהבות גדולה מדי. הטיעון של נורדן היה משכנע מאד: מה זה משנה, הוא אמר, אם לאויב יש כפליים ספינות מאשר לנו, אם נוכל להכפיל, או לשלש, את יעילותן של ספינותינו. במשך עשרות שנים היה הגורם המגביל בלוחמה לא מכני כי אם ביולוגי – קשה היה יותר ויותר למוח אנושי אחד, או לקבוצת מוחות כזו, להתמודד עם המורכבויות המשתנות במהירות של שלחימה בחלל תלת מימדי. המתמטיקאים של נורדן ניתחו כמה מהקרבות הקלאסיים של העבר, והראו שאפילו כאשר ניצחנו, הפעלנו את יחידותינו בפחות ממחצית היעילות התיאורטית האפשרית.

מחשב הקרב אמור לשנות כל זאת, על ידי כך שיחליף את מטה המבצעים במוחות אלקטרוניים. הרעיון לא היה חדש, בתיאוריה, אבל עד כה לא היה יותר מחלום אוטופי. רבים מאיתנו התקשו להאמין גם עתה שהרעיון הפסיק להיות חלום בהקיץ. על כל פנים, אחרי כמה תרגילי דמה מסובכים ביותר, שוכנעו גם הפקפקנים. הוחלט להרכיב את המחשב בארבע הספינות הגדולות ביותר שלנו, כך שלכל פיקוד יהיה אחד. זה היה השלב שבו התחילו הצרות – למרות שלא הכרנו בכך עד לזמן מאוחר יותר. המחשב הכיל קצת פחות ממיליון שפופרות ואקום, ודרש צוות של חמש מאות טכנאים להפעיל ולתחזק אותו. אי אפשר היה בשום פנים להחזיק את כל הצוות הזה על סיפון חללית קרב, והיה צורך להוסיף לכל פיקוד חללית נוסעים מוסבת. כדי לשאת את הצוות. גם המיתקון היה עסק מסובך ואיטי, אך במאמצים אדירים היינו מוכנים תוך ששה חודשים. ואז, לשברון ליבנו, פקד אותנו משבר חדש. כמעט חמשת אלפים איש מאומנים נבחרו לשרת את המחשבים, והועברו קורס מתיש בבתי הספר לאימון טכני. בתום הקורס סבלו עשרה אחוז מהם מהתמוטטות עצבים, ורק כארבעים אחוז עברו בהצלחה את הבחינות.

 

שוב החלו כולם להאשים את כולם. נורדן טען, כמובן, שהאחריות לדבר אינה מוטלת על סגל המחקר, ועורר בכך את איבתם של אגפי כוח האדם וההדרכה. לבסוף הוחלט להשתמש רק בשניים מתוך ארבעת המחשבים, ולהוסיף את האחרים לאחר שיושלם אימון צוותים נוספים. היינו בלחץ זמן, מכיוון שהאויב המשיך במיתקפה ומורל כוחותיו המשיך לעלות.

משימתו של הכוח הממוחשב הראשון היתה לכבוש בחזרה את המערכת של אריסטון. בדרכו לשם נפגעה חללית הנוסעים המוסבת על ידי מוקש חלל נודד. כאלה הם סיכוני המלחמה. חללית קרב היתה מצליחה לעמוד בפגיעה כזו, אך חללית הנוסעים, על צוותה היקר, הושמדה לחלוטין. המשימה בוטלה.

המשימה הבאה התחילה בצורה מוצלחת יותר. לא היה כל ספק שהמחשב עמד בכל הציפיות של מתכנניו, והאויב הובס בצורה מזהירה. הוא נאלץ לסגת, ואיבד את סאפראן, לאוקון והקסאנראקס, אך המודיעין שלו שם לב לשינויים בטקטיקה שלנו, ולנוכחות המוזרה של חללית נוסעים בליבו של הצי שלנו. כנראה שהם קישרו עובדה זו עם נוכחות חללית כזו בצי הקודם, שחזר ללא קרב ברגע שזו הושמדה.

בקרב הבא השתמש האויב בעדיפות המספרית שלו כדי למקד את ההתקפה על חללית המחשב וספינת הליווי. ההתקפה נעשתה ללא התחשבות באבידות, והיא עלתה יפה. האפקט היה כשל עריפת ראש, מכיוון שחזרה לשיטות הישנות תוך כדי קרב היתה בלתי אפשרית. ניתקנו מגע תחת אש כבדה, איבדנו את כל הישגינו הקודמים, ובנוסף להם את המערכות של לורמיה, איסמאראנוס, ברנויס, אלפאנידון וסידנייוס. בשלב זה הפגין אדמיראל טקסאריס את התנגדותו לנורדן על ידי התאבדות, והפיקוד העליון עבר אלי.

 

המצב עתה היה גם חמור וגם מרגיז. בשמרנות ובחוסר כל דמיון המשיך האויב להתקדם עם ספינותיו המיושנות והבלתי יעילות, אך הרבות לאין שיעור משלנו. היה מרגיז עד דמעות להיווכח, שאם רק היינו ממשיכים לבנות, ללא חיפושים אחרי נשק חדש, היינו נמצאים במצב טוב בהרבה. התקיימו ישיבות לרוב, מלאות מרירות, שבהן הגן נורדן על המדענים, בעוד כל השאר האשימו אותם בכל מה שקרה. הבעייה היתה, שנורדן קיים כל מה שהבטיח, והיה בפיו הסבר משכנע לכל האסונות שהתרחשו. ועכשיו כבר לא היתה כל דרך חזרה – החיפוש אחר הנשק הסופי היה חייב להימשך. הוא החל כאמצעי מותרות, שמטרתו היתה לקצר את המלחמה. אך כעת היה נשק זה הכרחי להשגת הניצחון.

היינו במגננה, וכך היה גם נורדן. יותר מתמיד היה איתן בדעתו להחזיר על כנה את יוקרתו של סגל המחקר ושלו עצמו. אבל אנחנו אוכזבנו פעמיים והחלטנו לא לחזור על אותה טעות. עשרים אלף המדענים של נורדן היו מסוגלים, ללא ספק, להמציא המצאות רבות נוספות, אך אנו החלטנו לא להיגרר להתלהבות.

 

טעינו. הנשק החדש היה פנטסטי. קשה להאמין שמשהו דומה היה קיים אי פעם. שמו התמים והלא מחייב – "השדה האקספוננציאלי" – לא רמז על הפוטנציאל שהיה טמון בו. כמה מהמתמטיקאים של נורדן גילו אותו תוך כדי מחקר תיאורטי לגמרי על תכונות היקום, ולהפתעת הכל ניתנו התוצאות שלהם ליישום מעשי.

קשה מאד להסביר את פעולת השדה לאדם לא מקצועי. בהתאם לתיאור הטכני, "יוצר השדה מצב אקספוננציאלי של החלל, כך שמרחק סופי בחלל ליניארי רגיל יכול להפוך לאינסופי בפסאודו-חלל". נורדן הדגים לנו את פעולת השדה על ידי אנלוגיה שהבהירה את העניין לאחדים מאיתנו. נניח שלקחים פיסת גומי עגולה ושטוחה – המייצגת את החלל הרגיל – תופסים בין שתי אצבעות את מרכזה, ומושכים אותו לאינסוף. היקף הפיסה לא ישתנה, אך הקוטר יהי אינסופי. זה בערך מה שמחולל השדה עשה לחלל סביבו.

 

 

 

לדוגמה, נניח שספינה נושאת מתקן כזה מוקפת בטבעת של ספינות אויב. כשיופעל המתקן, ייראה הדבר לספינות האויב שבצידו האחד של המעגל כאילו הספינה, וכן הספינות האחרות בצד השני, נעלמו כלא היו. ההיקף יישאר ללא שינוי, אך המסע עד למרכז ידרוש זמן  אינסופי, מכיוון שהמרחקים יגדלו לכוון המרכז ככל ש "קנה המידה" של החלל יעוות. היה זה רעיון בלהות, אך מעשי. מאום לא יוכל לפגוע בחללית שנושאת מתקן כזה. היא יכולה להיות מוקפת על ידי צי שלם של האויב ולהיות בלתי מושגת, כאילו היתה בצידו השני של היקום. כמובן, היא לא יכלה להילחם בלי לנתק את השדה, אך עדיין היה היתרון עצום במיגננה ובמתקפה כאחת. ספינה מצוידת במיתקן היתה מסוגלת להתקרב לצי האויב ללא חשש גילוי, ופתאום להופיע באמצע כוחותיו. הפעם לא נראו שום תקלות אפשריות. אין צורך לומר, שהעלינו ביסודיות מירבית כל התנגדות אפשרית, לפני שהגענו שוב לפני ההחלטה הסופית. למרבה המזל היה המיתקן פשוט יחסית ולא דרש צוות הפעלה גדול. לאחר היסוסים רבים החלטנו להעלות אותו על קווי הייצור במהירות אפשרית, מכיוון שגורם הזמן התחיל להיות קריטי ומהלך המלחמה נטה לרעתנו. איבדנו כמעט את כל הישגינו ההתחלתיים, והאויב התחיל לפשוט אפילו בתוך מערכת השמש שלנו.

 

הצלחנו להחזיק מעמד בזמן המיתקון ותכנון טכניקות הקרב החדשות. לשם שימוש מבצעי בשדה היה צריך לזהות צי אויב, להתוות כיוון שיחצה אותו, ולהפעיל את המכשיר למשך הזמן המחושב. כאשר מנתקים את המכשיר, בתנאי שהחישובים  נעשו במדוייק, נמצאת החללית ישר בתוך צי האויב ויכולה לגרום לו נזק רב, תוך ניצול המהומה שתיווצר – ולסגת באותה הדרך.

 

תמרוני הניסוי הראשונים היו מוצלחים והציוד נראה אמין. לאחר תרגילים רבים היו הצוותים מאומנים היטב בשימוש בטכניקה החדשה. הזדמן לי להיות באחת מטיסות המבחן וזכורה לי היטב התרשמותי כאשר הופעל המכשיר. הספינות סביבנו הצטמקו, כאילו היו על מעטפת של בועת סבון מתרחבת במהירות, וכהרף עין נעלמו לגמרי. גם הכוכבים נעלמו, אבל ניתן היה לראות את הגלקסיה כהילת אור סביב החללית.

הרדיוס האמיתי של הפסאודו-חלל לא היה אינסופי ממש, אלא כמאה אלף שנות אור, כך שהמרחק מהכוכבים הרחוקים ביותר לא גדל המידה רבה. הקרובים נעלמו, כמובן, לגמרי. היינו חייבים לבטל את המשך טיסות האימון שתיכננו, בגלל שורת תקלות טכניות שצצו בכמה מן המערכות, בעיקר ברשתות הקשר. התקלות היו מרגיזות , אך לא עקרוניות, אך ליתר בטחון החלטנו לחזור לבסיס לשם התיקונים.

 

ואז הנחית האויב מתקפה, שבודאי היתה אמורה להיות מכרעת, נגד המצודה הפלנטארית של איטון, בקצה מערכת השמש שלנו. הצי יצא למערכה לפני שהושלמו התיקונים. האויב האמין בוודאי שגילינו את סוד

האל-ראות – ומבחינה מסויימת זה היה נכון. ספינותינו צצו לפתע יש מאין, וגרמו לו אבידות עמומות – בתחילה. ואז קרה משהו מוזר ומתסכל:

הייתי על סיפונה של ספינת הדגל "הירקאניה" כשהחלו הצרות. פעלנו כיחידות עצמאיות, הגלאים שלנו הודיעו על מבנה אויב בטווח בינוני, והנווטים מדדו את המרחק בדיוק רב. התווינו את הכיוון והפעלנו את המכשיר. השדה האקספוננציאלי היה אמור להתנתק באופן אוטומטי בדיוק במרכז מבנה ספינות האויב. למרבה הזוועה, כשיצאנו לחלל נורמאלי, היינו במרחק של מאות קילומטרים ממנו, ועד שגילינו אותו, הוא כבר גילה אותנו. ניתקנו מגע וניסינו שוב. הפעם היינו רחוקים עד כדי כך, שהתגלינו הרבה לפני שגילינו אותו.

 

ברור שדבר מה לא היה תקין. שברנו את דממת האלחוט וניסינו להתקשר עם היחידות האחרות בצי , כדי להיוודע אם גם להן היו בעיות דומות. גם זה לא הלך, והפעם בניגוד לכל הגיון, מכיוון שהמכשירים התנהגו באופן תקין לגמרי, נותר לנו רק להניח – ככל שהדבר נראה דמיוני – ששאר הצי הושמד.

אין ברצוני לתאר את הפגישות עם שאר היחידות, כשאלה התחילו לחזור בצליעה לבסיס. היו לנו מעט מאד אבידות. אך מצב הרוח של הצוותים היה בשפל המדרגה. כמעט כולם איבדו מגע זה עם זה, ומדי הטווח של כולם גרמו לטעויות בלתי מוסברות. היה ברור שהשדה האקספוננציאלי היווה את שורש הבעייה, אם כי הצרות הופיעו רק ברגע שהוא נותק.

 

ההסבר בא מאוחר מכדי שיועיל במשהו, ומפלתו של נורדן היתה פיצוי קטן לעובדה, שלמעשה הובסנו במלחמה. כמו שהסברתי קודם, גרמו מחוללי השדה לעיוות רדיאלי של החלל, כשהמרחקים גדלים והולכים ככל שמתקרבים למרכזו של הפסיאודו חלל המלאכותי. כשהשדה נותק, חזר הכל לקדמותו. אבל לא לגמרי. הסתבר, שאי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו בדיוק. הפעלת המכשיר וניתוקו היו שווי ערך להארכה וקיצור של החללית הנושאת את מחולל השדה, ונוצר אפקט היסטרטי -  המצב ההתחלתי לא היה ניתן אף פעם לשיחזור מדויק, בגלל כל אלפי שינויי המטען החשמלי ותזוזות המסה בחללית בזמן פעולת השדה. כל העיוותים והאסימטריות הללו הצטברו, ולמרות שלעיתים נדירות הגיעו ליותר מחלקיק האחוז, זה הספיק לגמרי לכך שכל ציוד מד הטווח הרגיש והמעגלים המכוונים בעדינות במערכות הקשר יצאו מן האיפוס. חללית אחת לא היתה מסוגלת להבחין בשינויים האלה בעצמה, ורק באשר חייבו הנסיבות תיאום עם ספינה אחרת, או קשר איתה, התעוררו הבעיות.

 

קשה לתאר את המהומה שנוצרה. אף רכיב בספינה אחת לא היה מסוגל להבטיח פעולה אמינה בספינה אחרת. אפילו הברגים והאומים לא היו חליפים עוד והיו מיוחדים לכל ספינה, ואספקת החלפים הפכה לבלתי אפשרית. אילו היה בידינו זמן נוסף, אולי היינו מצליחים להתגבר גם על קשיים אלה, אבל בינתיים המשיכו אלפי ספינות האויב בהתקפותיהן, כשהן מצויידות בנשק שנראה כמוצגים מוזיאוניים לעומת הנשק החדיש שלנו. הצי הנפלא שלנו, מסורס בידי המדענים, המשיך להילחם עד קצה גבול יכולתו, עד שהמצב נעשה בלתי נסבל והוא נאלץ להיכנע. החלליות שהיו ממותקנות במחולל השדה היו בלתי פגיעות לחלוטין, אך כיחידות לוחמות היו חסרות ישע. בכל פעם שהופעל המכשיר כדי להתחמק מהאויב, גדל העיוות התמידי והצטבר. תוך חודש נגמר הכל.

 

זהו הסיפור האמיתי של תבוסתנו, שאותו אני מוסר לבית המשפט, ללא כל קשר להגנתי. כפי שאמרתי, אני מוסר אותו כדי להכחיש את ההשמצות שנפוצו נגד האנשים שלחמו תחת פיקודי, ולהראות היכן רובצת האשמה האמיתית.

ולבסוף, הנה בקשתי המיוחדת, שאותה, כפי שבית המשפט יבין כעת, אני מבקש בכל הרצינות, ומקווה בכל ליבי שתמולא.

בוודאי ידוע לבית המשפט , שהתנאים בהם אנו מוחזקים והשמירה הבלתי פוסקת יומם ולילה אינם נוחים במיוחד, אך לא על זאת אני מוחה. וגם לא על העובדה שבגלל חוסר מקום אנו משוכנים בזוגות.

אבל אני מודיע בזאת, שלא אהיה אחראי למעשי, אם אאלץ להמשיך ולהתגורר באותו תא עם פרופסור נורדן. לשעבר ראש המחקר של כוחותי.