את

 

הנני ניצב, על חוט השערה

ואת כל קולי, שלי, החיצוני והפנימי

איש לא ישמע,

רק היא שלי, אך לא אדע.

ברגעים אלו, של חולשה

 

 

צריחות, קולות

אך הפרידה קשה מנשוא

כמו עץ, שמנסה לשמור על העלה האחרון

שלא ייפול, בזמן שלכת.

ואכן, הצבעים, אפורים

דהויים.

והקולות, לא נשמעים

והריחות, והמראות,

כתתרן בשדה פרחים, הנני,

בלעדיה.

 

 

כמה גדול צריך להיות הכוח,

אשר ימרוט את העלה האחרון.

אותו עלה, אשר היה ירוק כל כך,

יפה כל כך, רך.

והיא, והוא, האם ילחמו?

על העלה?

האם יחזיקו מעמד בשעה קשה זו?

כן! אומר אני.

אך האם אכן זה משנה?

למענה, אמצא את קצהו של העיגול,

אך פגמים בה, לא אמצא.

 

כל כך הרבה עוד יש לכתוב,

אך אין מילים בפי, רק דמעות,

והן, רק ירטיבו את הדף,

ולא יומרו דבר

 

 

ואותו העץ, העץ של וונוס,

אותו אני כל כך אוהב, שנתיים ימים של גידול

והשקיה, איתה.

האם ירדו הם לטמיון? יחד עם חיי?

אומר  לכם שלא,אך האם זה פשע, לגדוע עץ?

אשר אתה בזרועותיך, נטעת, והחזקת, וחיבקת, ונישקת.

כן, פשע הוא זה, נתעב, וקשה מנשוא,

אך את החיים יש להמשיך,

אך אם אותו עלה ייפול, ויתלוש,

אך אם יבואו עוד אלפי עלים יפים, וחדשים,

עלה ירוק,נפלא,כמוה,

 

שוב כבר, לא יצמח לעולמים.