לקראת סוף המאה ה19- כבר התקיימו תחרויות במספר
ניכר של ענפים, בצורה דומה למדי למה שאנו מכירים היום. ב1850- נערכו בקולג' באקזטר
תחרויות בריצות ל300- ו400- יארד, 140 יארד משוכות (עם 10 משוכות) ואף
Beaten Horses
תחרויות
ניחומים למפסידים בריצות המוקדמות שכונו
(סוסים
מנוצחים) - ללמדנו שהיחס לריצות אלו
היה דומה למרוצי סוסים. בשנה הראשונה של התחרות בין אוקספורד וקיימברידג' - שהייתה במשך הזמן פופולרית לא פחות
מתחרות החתירה המסורתית בין שתי האוניברסיטאות הנודעות- נכללו ריצות ל100- ו440-
יארד, מייל,120 ו200- יארד משוכות, קפיצות לגובה ולרוחק. לתוצאות אין חשיבות רבה,
אך אם נבחן את התנאים ששרדו בתחרויות אלה ואחרות עד סוף המאה ה19- - מסלול דשא
ואולי פחם, שבמזג האוויר הבריטי (בעיקר) היה בדרך כלל במצב גרוע, רצים בנעליים
כבדות, עם אימונים מוגבלים ובלתי שיטתיים- הרי שהישגים כמו 5.49 מ' ברוחק, 4:56 ד'
במייל, או אף 1.65 מ' בגובה, אינם גרועים כלל.
כדאי לשחזר כיצד נראתה תחרות
אתלטיקה של סוף המאה ה19-: גברים חסונים, משופמים- כמנהג התקופה- לבושים במכנסיים
המגיעים עד לברכיהם, בגופיות או בחולצות בעלות שרוול קצר, הרצים באותם מסלולים
פרימיטיביים שהוזכרו, מול קהל ( מורכב רובו מגברים), חבוש מגבעות וצילינדרים וחנוט
בחליפות. קהל זה, שלפי תיאורי התקופה היה נלהב מאוד, עסק בחלקו בהימורים על זהות
המנצח, כאילו היה זה מרוץ סוסים המלכותי באסקוט.
אירועי אתלטיקה היו בתקופה זו
נדירים, ולפיכך תחרות בין ספורטאים נודעים עוררה התעניינות גדולה. מרבית העוסקים
בספורט החובבני היו סטודנטים, כיוון שענפי הספורט היו מפותחים בעיקר באוניברסיטאות
בשני צדי האוקיאנוס. הוקמו גם מועדונים מחוץ למכללות ותרומתם לפיתוח האתלטיקה
הייתה רבה. בנוסף הייתה גם פעילות מקצוענית ענפה שדעכה בהמשך.
למרות הקשיים המשיכו ההישגים
להשתפר בהתמדה. הפרסום ההולך וגדל של
הענף הזרים לתוכו מעגלי מתחרים נוספים וחוזר חלילה.
בארה"ב שגשגו התחרויות לא
פחות מאשר באנגליה- שהרי גם האמריקנים היו חובבי הימורים- עוד בשנות ה40- של המאה
ה19-, במתכנת של מרוצי סוסים. לצד הריצות הרגילות התקיימו אף ריצות משוכות
ואירועים אחרים. להתפתחות הענף משני צירי האוקיאנוס הייתה השפעה הדדית ניכרת.
חילופי ביקורים של אתלטים היו
בתקופה זו עניין מקובל, במיוחד כאשר היה מעורב כסף רב.
ב1874-, כאשר באוניברסיטאות רבות
בארה"ב עסקו תלמידים בצורה רצינית למדי באתלטיקה, התעורר הצורך למסד את הענף
לפיכך הוחלט לארגן אליפות. אליפות המכללות הראשונה כללה מקצועות כמו: 100 יארד,
100 יארד משוכות, מייל אחד (1760 יארד), שלושה מייל ושבעה מייל הליכה. מבין
המכללות נודעו לתהילה בעיקר: הארוורד, ייל, פרינסטון, פנסילבניה וניו-יורק. לא רק
בבריטניה ובארה"ב החלה פעילות אתלטיקה במחצית השנייה של המאה ה19-. גם
הצרפתים, החדורים ברוח ספורטיבית עסקו במרץ רב בענף. המועדון הראשון שנוסד בצרפת
היה "ראסינג קלוב", שהחל את פעילותו בפריז ב1882- ותוך זמן קצר המה
מפעילותו. שש שנים מאוחר יותר
נערכה
האליפות הלאומית הראשונה, שבה התחרו במקצועות כמו: 100, 400 ו1,500- מ' ו110- מ'
משוכות.
גם במדינות אחרות ביבשת אירופה
התנהלה פעילות. בגרמניה כלל החינוך הגופני בבתי הספר מקצועות אתלטיקה עוד בשנות
ה40- של המאה. השבדים, בעלי מערכת החינוך המתקדמת, היו גם הם בין החלוצים הגדולים
בתחום זה, ולא ייפלא על כן כי
מדינות סקנדינביות וגרמניה הפכו מאוחר יותר למעצמות אתלטיות חזקות.
האתלטיקה החובבנית התפתחה לצדה של
המקצוענית, עד אשר ירשה אותה לחלוטין ובראשית המאה ה20- נעלמו האתלטים המקצוענים
כמעט לחלוטין. הרעיון, החובבני בעיקרו, שהיה גלום בבסיס המשחקים האולימפיים
המודרניים, שלט מעתה במקצוע ואף הגיע לדרגה מוגזמת, כאשר ספורטאים דוגמת ג'ים
ת'ורפ, שקיבלו סכום זעום תמורת עיסוק בספורט ( במקרה זה בכדורגל אמריקני), נפסלו.
ב1894- העלה הברון פייר דה-קוברטן את הצעתו ההיסטורית
לחידושם של המשחקים האולימפיים במהדורה מודרנית. הצעה זו נתנה דחיפה עצומה לקידומו
של ענף האתלטיקה, שמאז המשחקים הראשונים באתונה היה לענף המוביל במשחקים. ראוי אם
כך לראות בצרפתי הנמרץ את חלוץ הראשון בענף האתלטיקה, ולאו דווקא בספורטאי זה או
אחר.