.
לארה"ב ובריטניה- שהיו לגורם
דומיננטי באתלטיקה העולמית- מאז סוף המאה ה19- - הצטרפו ברבע הראשון של המאה ה20-
מדינות נוספות שאתלטיהן עשו חיל.
לפרסום הספורטיבי הגדול
ביותר זכתה פינלנד. הישגיהם של אתלטי מדינה זו זכו להערצה והערכה רבה בכל רחבי
העולם. ספורטאי פינלנד הפכו שגרירים של רצון טוב בכל מקום בו הופיעו, והביאו הרבה
יותר כבוד לארצם, מהישגים צבאיים או מדעיים.
פינלנד- שנשלטה מ1808- ועד
1918 ע"י הרוסים- נטלו חלק במשחקים האולימפיים עוד בטרם זכתה בעצמאותה. במהלך
השנים הבאות הייתה פינלנד למעצמת אתלטיקה מהחזקות בעולם, תוך שאתלטיה מצטיינים במרבית
המקצועות, להוציא את הריצות הקצרות. ערב מלחמת העולם השנייה רמת האתלטיקה הפינית
כמעט שווה לזו של ארה"ב(אם כי לא במקצועות זהים), והדבר השתקף בהחלטת הוועד
האולימפי הבין-לאומי לערוך משחקי 1940 בהלסנקי. סוף הסיפור ידוע, המלחמה פרצה
והפינים נאלצו להמתין 12 שנה עד
שזכו לארח את משחקים.
לאחר
סיום מלחמת העולם השנייה חלה ירידה משמעותית ברמת האתלטיקה בפינלנד, בין היותר
כתוצאה מהמלחמה הקשה כנגד בריה"מ, אך למרות זאת, עדיין הופיעו ספורטאים פינים
מצטיינים- בעיקר בריצות בינוניות וארוכות ובהטלת כידון.
כיצד יכולה הייתה מדינה קטנה
זו להשיג שורת הישגים כה מרשימה? אפשר והתשובה טמונה דווקא בתנאי החיים הקשים-
באקלים הקר והקפוא, באורך החיים הפשוט אך הבריא, בצניעות וברצון החזק של עם קטן
ונחוש. על נתוני יסוד אלו נוספו גם שיטות אימון מקוריות ומתקדמות, חלקן תוך שיתוף
פעולה עם מאמנים שבדים, שמצאו בפינלנד כר פעולה נוח לפיתוח שיטותיהם.
שבדיה לא נאלצה לעבור את
הדרך אותה עשתה שכנתה, כיוון שהחינוך הגופני שטופח בה- עד באמצע המאה ה19- - הציב
אותה בין החלוצות במרבית ענפי הספורט ובכללם האתלטיקה. הצטיינות זו באה לידי ביטוי
כבר במשחקים האולימפיים הראשונים. אף אם פרסומם של שוודים לא השתווה לזה של
הפינים, הם הוציאו מקרבם מספר ניכר של אתלטים דגולים. שבדיה הצטיינה כמעט בכל
המקצועות .
עמדתה
הפוליטית הניטרלית חסכה לשבדיה את הסבל הקשה במלחמת העולם השנייה ואפשרה לה, אף
במהלכה, להגיע להישגים יוצאי דופן. גם אחרי סיום המלחמה המשיכו אתלטי מדינה זו
להציג יכולת גבוה, במיוחד באליפות אירופה ב1946- ובמשקים האולימפיים ב1948-. מאוחר
יותר חלה ירידה הדרגתית בהישגים ביחס לארצות אחרות. כיום נחשבת רמת האתלטיקה
בשבדיה לבינונית (באופן יחסי) ורק לעיתים מצליחים אתלטיה להגיע להישגים מהדרגה
הראשונה.
תרומתם הגדולה של השבדים
לספורט העולמי הוכרה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה והם נתכבדו לארח את משחקי 1912,
משימה אותה ביצעו בצורה נפלאה. שבדיה התפרסמה גם בזכות אצטדיוניה המעולים בהם
נקבעו שיאי עולם למכביר. בעיקר ראוי לציון האצטדיון האולימפי בסטוקהולם.
הצלע השלישי במצטיינות
בתקופה שבין מלחמות העולם היא יפן, המצויה בריחוק גיאוגרפי רב ממרכזי הספורט
בעולם. הופעתה של מדינה זו כמעצמת אתלטיקה מאוחרת יותר מזו של פינלנד ושבדיה ושונה
מהן לחלוטין.
ב1920- הופיעו היפנים לראשונה
בזירה האולימפית וכעבור שמונה שנים הוכתר אתלט ראשון מארץ זו לאלוף אולימפי. היה
זה בקפיצה משולשת- מקצוע שבו שלטו עד מלחמת העולם השנייה. היפנים שמו דגש על ריצות
קצרות וקפיצות. במקצועות כבדים, שאינם הולמים את מבנה גופם, לא הצטיינו במיוחד.
בניגוד לשבדיה ופינלנד
ובמידה רבה גם לגרמניה, אין האתלטיקה מקצוע פופולארי במיוחד ביפן, והצטיינות
בספורט זה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כמעט לא יצרה מסורת שתבטיח את המשך קיומה
של הרמה הגבוה בענף. הסיבה להצטיינות היפנית הייתה בעיקרה הצורך להוכיח את יכולתה
מול המערב גם בספורט, והיא הוכתבה באופן בולט מלמעלה, ולא הייתה תופעה טבעית.
הירידה התלולה באיכות אחרי המלחמה מלמדת על הפניית המאמצים לכיוונים אחרים. תחילה
לשיקום המדינה ואחר כך לבנייתה כמעצמה כלכלית עולמית. המקצוע היחיד שבו הותירו
היפנים את רישומם בדור האחרון היה בריצת המרתון. בענף זה נוצרה מסורת עוד לפני
המלחמה (גם בעזרת רצים "מגויסים" מארצות הכיבוש, בעזרתם נטלה תואר
אולימפי ב1936-), אשר נמשכת בהצלחה עד היום, הגם שללא זכייה בתארים אולימפיים נוספים אלא "רק" בעולמיים (כפי
שארע ב1991- ).