אחרי
מלחמת העולם השנייה חל שינוי יסודי במערך הכוחות בספורט העולמי בכלל ובענף
האתלטיקה בפרט, עם עלייתה של בריה"מ, ועמה שאר ארצות מזרח אירופה לראש הדירוג
העולמי.
שורשיה של הפעילות האתלטית
בבריה"מ נעוצים בסוף המאה ה19-,בשלהי תקופת השלטון הצארי. אליפות כלל רוסית
ראשונה באתלטיקה נערכה בשנת 1908 וההתאחדות לאתלטיקה נוסדה ב1911-. כעבור שנה
השתתפה רוסיה לראשונה במשחקים האולימפיים, ללא הצלחה מרובה. בשנה שלפני פרוץ מלחמת
העולם הראשונה כבר פעלו ברוסיה 50 מועדונים באתלטיקה. הפעילות הספורטיבית לא נפסקה
לחלוטין בעקבות המהפכה ומלחמת האזרחים העקובה מדם שפרצה בעקבותיה, אולי, בשל
האידיאולוגיה המהפכנית שדגלה בעיסוק ספורטיבי כחלק מיצירת אד סובייטי חדש.
לאחר התבססות המשטר
הקומוניסטי בבריה"מ חודשה גם הפעילות הספורטיבית, אך היא נשאה אופי של
תחרויות פנים-ארציות בלבד. טרם בשלה הקרקע לצמיחת דור של ספורטאים סובייטיים,
שיוכלו להתמודד עם ספורטאי ארצות אחרות ולהוכיח את עליונות האידיאולוגיה החדשה.
מידי פעם בפעם הסתננו בבריה"מ שמועות שונות על הישגים, חלקם מעולים, חלקם
מעוררי תמיהה, אך אלה לא אושרו, מאחר ובריה"מ טרם הייתה חברה בהתאחדויות ולא תיחרה
בזירה IAFFהבין-לאומיות
השונות( בריה"מ לא הייתה חברה ב-
הבין-לאומית
בעיקר בגלל החרם שנכפה עליה. נציגיה נטלו בכל זאת חלק במסגרת משחקי ספורט
הפועלים).
מראשית קיומו ראה המשטר
הקומוניסטי בבריה"מ (ובמדינות אחרות בעלות משטר אידיאולוגי דומה) בספורט חלק מתוכנית
מקיפה וכוללנית לחינוכו ולעיצובו של "האדם החדש". קברניטי הקומוניסטים
בבריה"מ התלבטו בבעיה ,כיצד ניתן לשמור על שיווי משקל עדין בין הטפה
ל"השתתפות המונית", הצומחת מתוך האידיאולוגיה הקומוניסטית, ובין פיתוח
אליטה ספורטיבית- מקצוענית. שיקולים פוליטיים בעיקרם, גרמו להפניית משאבים גדולים
לטיפוחם של ספורטאי הצמרת, על מנת שיוכלו להתחרות בשאר העולם, אך גם להשקעת משאבים
ניכרים בספורט העממי- הרבה יותר מזה שהושקע במערב- זאת בגלל שה"עוגה"
שהוקצתה הייתה גדולה בהרבה.
גיחתם הראשונה של אתלטי
בריה"מ לזירה הבין-לאומית הייתה באליפות אירופה ב1946-. מדליית זהב, שתיים
מכסף אחת מארד- בין הגברים, חמש מזהב, ארבע מכסף ושתיים מארד- בין הנשים, היוו
הצלחה מזהירה למדינה שהייתה עד אז מבודדת כמעט לחלוטין וזה עתה סיימה מלחמה אכזרית
ביותר שעלתה לה בעשרות מיליוני קורבנות. שש שנים לאחר אליפות אירופה הצטרפה
בריה"מ ל"משפחה" האולימפית, שיחסי החברות בה לבשו עד מהרה צביון של
"מלחמה קרה" בין-גושית.
המלחמה הקרה, מלחמת קוריאה,
שיגעון הרדיפה של סטאלין הגוסס ו"ציד המכשפות" שהתנהל באמריקה, היוו
תפאורה נאותה לעימות הספורטיבי הראשון בין שני המעצמות, כאשר יכולתם של אתלטי
בריה"מ מהווה חידה מסקרנת. למרות החששות שנלוו אליו, היה המפגש ספורטיבי
ותו-לא. הסובייטים, כפי ששערו המומחים, נתגלו כחזקות במקצועות הזריקה. הגברים,
לעומתן, עדיין היו רחוקים מלהוות יריב שווה כוחות לאתלטי ארה"ב. בהדרגה החל
הפער להסגר ותוך כמה שנים היוו הסובייטים, יחד עם גרורותיהם במזרח אירופה, מקור
ל"כאב ראש" גדל והולך לאמריקנים. במהלך 40 השנה האחרונות הצליחה
בריה"מ לייצר מאות אלפי אתלטים מעולים שזכו בתארים בכל זירה אפשרית.
בנות בריתה של בריה"מ
באירופה ניסו ללכת בדרכיה. לחלקן הייתה הדרך קלה יותר, שכן הן הצטיינו באתלטיקה
עוד בטרם נכנסו לחיק "הדוב ברוסי" (הונגריה, צ'כיה ופולין). רומניה,
שניסתה לחקות את בריה"מ, הצטיינה בעיקר בין הנשים. על מזרח גרמניה- יצור
מלאכותי, תוצר מלחמת העולם, שהפכה למעצמה ספורטיבית חזקה אף מבריה"מ- יורחב
הדיבור בפרק הבא.