בליל פסח אמרנו זה לזה: "אפלו כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו
יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר..." וגו' –
ומיד הצטנענו בלבבנו: 'קל וחֹמר אני, שעוד טרם תפסתי אף את הד צִלו של קצה זנב
משמעותה של יציאת מצרים האמתית, זאת המתרחשת שעה שעה בכל צרוף יהודי, ודאי אינני
פטור ממצות הספור!" – אבל
אותם 'חכמה', 'בינה' ו-'דעת' שנמנו לעיל, אותן רמות הפשטה נשגבות אליהן אנו אמורים
לשאוף – מה הן, בעצם? לאן אנו חותרים
בכל הלילות בהם אנו אומרים שירה?
בצד התהיה מדוע יש להדרש לקושיה
זאת דוקא בתקופתנו אפשר לשאֹל: לשם מה עלינו לדעת את המטרה, בלא שמץ של מֻשׂג
אודות הדרך המובילה שמה? כיצד תעזֹר לנו הגדרה של השֶׂגב המתבקש מאתנו, כל
עוד אין אנו יודעים איך להשיג / להמשיג את המצֻפּה מצדנו? כמובן, גם בלי ידיעת
התשובה לאמִתהּ חשובה עבורנו ההתמודדות. חוץ מזה, לכל בעיה מזֻמן פתרון בר-בצוע;
נמחיש את האמור לעיל במעשה-מרכבה ממטבחנו הצנוע.
בשלתי 1 ק"ג של אטריות על פי
הוראות היצרן: הוספתי את הפאסטה אל
10 ליטרים רותחים של מים, החזקתי את התבשיל 11 דקות על אש גבוהה בלי כסוי
אגב בחישה מזדמנת ואחר כך סִננתי זאת תוך שטיפה בצוננים. יפה מאד! כמעט 2 ק"ג
של מים נספחו לאטריות וכך יכולתי לחלק לכל אחד מעשרת הסועדים מנה הגונה של כ-300 גרם אטריות מבושלות. הם ברכו, אכלו
ופסקו פה אחד:
~"טעים מאד, אנחנו רוצים
עוד!"
כלומר: לא השׂבעתי את קֵבותיהם של הסועדים, הם היו מוכנים למנה נוספת...
ולא היו בידי עוד אטריות לתת להם.
בפעם הבאה הייתי חכם יותר.
פעלתי לא על פי הוראות
היצרן. הוספתי 1 ק"ג של פאסטה ל-5 ליטרים של מים רותחים אגב בחישה מזדמנת,
כסיתי את הסיר והנמכתי את הלהבה עד עצמה של נר. הקצף בעבע בשולי המכסה במשך 10 דקות; אז סִננתי תוך שטיפה בצוננים
והגשתי – עשרת הרעבתנים אכלו לשובע.
טוב, מה הסוד?
מוצרי הפאסטה מכילים חומרים רבים
ומגוונים. לעניננו די אם נחלק אותם
לשלש קבוצות כלליות: מזינים, טעימים ומשׂביעים. על החלק המזין כבר נחלקו התזונאים – האם הוא קים בכלל במוצרי בצק אלה או באלו ומה ערכו. נפנה אל שתי
האחרות. החלק הטעים כנראה אינו רגיש ביותר לשנויים בדרך ההכנה כל עוד אין הטבח
נגרר לבצועים חריגים. אולם החלק המשׂביע מצטמצם מאד בהרתחה הגלויה של רִבוי
המים, ולא כאן המקום לעמוד על התהליך הכימי המדֻיק הגורם לכך. אנו נסתפק בעֻבדות.
מה קרה פה? האם היצרן אינו יודע את אשר הוא כותב על האריזה? אולי שגיאת דפוס היא?
לא ולא. היצרן איננו בור אלא בעל
ענין חד משמעי ומֻצהר להגדיל את הקף המכירות. אדם שלא שׂבע בארוחתו דורש מנה
נוספת, ומכאן קצרה הדרך להגברת הצריכה. אך היצרן, בסופו של דבר, אינו סתם רשע
נצלני. הלא הוא נושא באחריות – עליו
לדאוג לפרנסת בני ביתו ולזאת של מאות העובדים הסרים למשמעתו, ועינו אינה צרה גם
ברִוְחיהם של מגדלי הדגן ושאר המשתיְכים למקצוע. נכון, בדרך כלל היצרן יודע גם כי
הפרזה בצריכת אטריות עלולה להזקיק את הזללן לעזרה רפואית; אבל לשם כך, עשוי האיש
לחשוב, הרי נועדו בתי החולים – אף
הם צריכים תעסוקה כלשהי (סתם בדיחה מרֻשעת). אולי אפלו לִמדו אותו כי לא ההפרזה,
אלא הגורמים הנפשיים מאחוריה, הם המביאים לחֹליֵי מערכת העִכול. לסכום: אדוניו של
המפעל למוצרי בצק עושה כמיטב יכולתו לדחוף אל פיותינו יותר אטריות טעימות,
ולמדנו כי אפשר גם לבשל אטריות ללא
הריסת המבנה הסיבי. ובזאת הגענו אל העקר –
המבנה הסיבי הקיָם בדברים כה רבים ושונים, מחבלי אֳניות עד לחיו של התינוק; במיֻחד
חשוב בעינינו לעמֹד על מבנה זה בחכמת ישראל.
נניח לו לתינוק – סוף סוף הוא רגוע. את החבל, לעֻמת זאת, נוכל לפרק עד דק. בהסתכלות
מקרוב נוכל לראות כי החבל עשוי מגדילים המתחלקים לחוטים, והחוט הוא אֹסף של סיבים
דחוסים. חֹזקו של החבל נובע מהחִכוך העצום בין סיבים אלה, בין חוטים אלה ובין
גדילים אלה. גדולה מזאת: משיכה רגילה בחבל (כלומר, שמוש נאות בו) מגדילה את החכוך
הנ"ל, ובכך עולה כח
המתיחה בחבל – לא כמו באותם כבלים סינתטיים.
גורמים נוספים המגבירים את חזקו של החבל ומאריכים את ימיו הם רטיבות קלה והקפדה לא
"לשבֹּר" את החבל.
במקומות שונים בעולם (אפשר לשאֹל את האנתרופולוגים) התפתחו לאֹרך דורות
רבים תרבֻיות, והחכמה נאֶגרה בהנחלה מדור לדור. תנאים נחוצים להתקיְמוּתו של
מנגנון זה הם, בין היתר: שִמוּר מסֹרת, הערכת העבר, חברת בתי-אב ותקופות סבירות של
שלום יחסי. כלים נוספים העשויים לסיֵע, אך אינם חיוניים, הם: הפריה בין-תרבותית,
אוריָנות ומונותאיזם. כך הגיעו עד ימינו קבצי החכמה של סין, הודו, יפן, עמי אמריקה
המקוריים, האוסטרלים המקוריים, האפריקנים, בני ישראל, 'תרבות המערב' ועוד. המשֻתף
לכל הנ"ל הוא 'מבנה סיבי' של
התרקמות ה'חֹמר': כל פרק או סעיף, המתמזג עם הבא אחריו, הוא גם בן-זמנו מבחינה
מסֻימת. שזירת קטעי ההוָי לחבל-התרבות עצמו נעזרת בהתויַת 'מסלול' ישר ככל הנִתן
וב'מזג אויר' נֹח, כלומר: פטור מסערות. התרבות היא איתנה יותר בהעדר משיכות עזות
או רפיון גמור. בתנאים מֻשלמים כאלה בלבד מתקיֶמת תרבות לאֹרך זמן; בלעדיהם – היא נעשית עד מהרה למֻשׂא של חקירה ארכיאולוגית.
חכמת ישראל מפֵרה בגסות כמה מכללים
אלה. סערות שטרפו תרבֻיות ענק כמו יון העתיקה, מצרים העתיקה, האימפריה המקדונית /
הסלאוקית / הפרסית / הרומית / הביזנטית / החליפית / הקרולינגית / המונגולית וכו';
השִממון הצחיח של נדידת העמים / ימי הבינים / מסעי הצלב / התפוררות ארופה /
הקולוניאליזם וכו'; שבירות-כוון חדות (כמו מלחמות הדת) שהפילו לקרשים מעצמות-על
ושמו ללעג מפעלים כבירים – כל
אלה לא יכלו לחכמת המסכן (קהלת, ד: י"ג); תרבות ישראל שׂרדה את כל
מתחריה כי מעולם לא התבססה על כֹח.
סאת היסורים הנגדשת שוב ושוב מחדש היא המֶלט לחכמת ישראל, אלפי צַוי גרוש
וסתם גזרות אכזריות הם להּ פִגום, ורבבות תלאות הזמן הם סממני היֹפי שלה. חכמתו
ובינתו של עם פעוט זה מתעשרות ומתפתחות לאחרונה בעזרתם הרבה של המון בעלי תשובה
שסטיָתם אל ההשכלה העולמית החישה והמחישה את שבירת גאוָתם.
ביליארדי חבורי הסיבים מזכירים
לנו, ללא מקריות כמובן, אגדה הודית ישנה המביאה את ספורו של הגאון שהמציא את משחק
השחמט. המלך האדיר שקבל בשמחה את השעשוע השכלי החדש, שאל את הממציא מה ברצונו
בתמורה.
~"רק גרעין אחד של חטה על המשבצת הראשונה, מלכי," ענה הגאון,
"שני גרעיני חטה על המשבצת השניה, 4 – על
השלישית, 8 על הרביעית..."
~"בסדר, בסדר! " קטע המלך את דבריו ברֻגזה, "מחר בבֹקר
נשלח לביתך את שק החטה הנדרש."
אך שום שק חטה לא הגיע לבית הממציא למחֳרת עד שעות הערב, והוא נגש בארשת
מעֻשָׂה של קֹצר-רוח לארמון.
~"צר לי על העכוב, כבוד חכמתו," התנצל המלך; "עבדַי טרם הצליחו
לסיֵם את החִשובים."
~"הם רשאים להפסיק, הוד מלכותך. כמות החטה המתבקשת איננה קיֶמת על
כדור הארץ כֻלו, אפלו אם תיַבֵּש את האוקינוסים ותזרע חטה בכל מקום." בלבו
הוסיף, יהא זה שעור בענוה.
[1 + 2 + 4 + ... + 261 + 262 + 263 ]
הוא מספר הגרעינים שיספק את דרישת הממציא. עוד לפני מחצית הלוח יהיה המלך אנוס
למצות את היבול העולמי של היום.
כלל המסעים והמהלכים האפשריים במשחק השחמט עצמו מגיע אף הוא למספר רב-ספרתי (כל
כלי עשוי לנוע יותר מפעם אחת). אך רֹב האפשרֻיות אינן מתממשות למעשה במשחק רגיל;
אחוז זה פוחת במשחק תחרותי, ומצטמצם עוד יותר במשחק-בזק. אנו נוטים לפעולה מֻכֶּרת
ובטוחה ככל שגוברים עלינו לחץ היריב והזמן הכלֶה, ומהלך נועז הוא נדיר (גם בכך
נבדל רב-אוּמן משחקנים פשוטים).
אבל המגוָן מתרחב משמעותית בענף
השחמט הנקרא "פתרון בעיות". כאן נמצא רק שחקן אחד, אין עליו לחץ של
תחרות והשעון אינו מתקתק בצד הלוח. חסידי ענף הבעיות חפשיים (ככל שיתירו עִסוקיהם)
ליצור מצבים מענינים ומגרי דמיון. אך גם הם אינם חורגים מן המסגרת. נכון, כבר
פִתחו את ה"תשע-שח" – בו
נוספים עוד שני כלים לכל צבא והענינים מסתבכים מעט, אך פִתוח זה לא זכה להתפשטות
נרחבת.
עכשו הבה נדמיֵן שחמט פתוח.
מספר הצבאות רב מאד, וההפרדה ביניהם לפי צבעים מעֻרפלת במתכוֵן. ה'משבצות', שמספרן
וצורותיהן אינם קבועים, חורגות משני הממדים הקפואים של המקור. גם הצמידות לתפקידים
איננה כלל מחיֵב. הכל נזיל, ססגוני, עתיר מהפכים ומאורעות. מנין המהלכים האפשריים
הוא "קצת" יותר גדול מזה של הגרעינים בבקשת ממציא השחמט שהזכרנו לעיל.
וההגבלה היחידה פה היא מספר
המשתתפים: אחד, הוא האחד אשר אין מבלעדיו דבר.
אולם זהו ה"אחד ולָא
בחוּשבָּן", האחד הגדול מכל החזקות והעצרות גם יחד, האחד אותו אין ביכֹלתנו
לתפֹס לחלֻטין – כי (בהמשך אותו צטוט)
"אין מחשבה תפיסא בך כלל." בנגוד להסברים מלֻמדים נפוצים, אין במאמר
אחרון זה אף מיקרוגרם של מיסטיקה. ההסבר להכרזתי זאת הוא פשוט: המיסטיקה עוסקת בתאור
(פסיכולוגי?) של המציאות (הקיֶמת או המדֻמינת) –
ואִלו האחד הנמצא מעבר לכל תחשיב אינו סובל אפלו תֹאר יחיד. גם משך אותו הֶרכב בלתי-אפשרי-כביכול
של שחמט הרעיונות משׂתרע בתחום המספרים השואפים לאינסוף, כלומר – ממד הזמן מבֻטל, והקורא הערני ודאי שם לב לכך: אין זה משחק כלל – זהו סכום כלל הוָיותינו, הצטברות חיי עולם.
כמות בדיונית זאת של חבלים
רבגוניים הנארגת ונפרמת בלי הרף, בכל כוון אפשרי ובתבניות מרהיבות עין; התמזגות
בלתי פוסקת זאת של מעללי אנוש-פרט ומפעלים חובקי-תבל, המתרחשת כבר חמשת אלפים שבע
מאות ששים וארבע שנים ויותר; מערכת אדירה זאת של תשזורת גיאולוגית-אורגאנית
שהמחשבה החִלונית נאלצת לפרֹשׂ את
באורהּ על פני מיליארד שנים –
מקֻפלת בסגנון קריא ופשוט למדי (לכאורה) במכמניו של ספר קטן אחד. זהו ספר חכמת
ישראל: התנ"ך – הוא הספר
המפֻרסם ביותר, הנקרא ביותר והמתֻרגם ביותר (בשפע מחריד של שבושים וקֹצר הבנה,
כולל הברית החדשה).
מליוני המלים שנאמרו ונכתבו
בעברית, בארמית ובשפות נוספות כדי להאיר את צפונותיו האינסופיות של ספר זה ואת
תורת היהדות המקבילה לו, נלמדות בשקיקה יום יום ע"י רבבות תלמידי-חכמים, איש
איש על פי יכֹלתו. חכמת ישראל כוללת, כפרק מסֻבך למדי, גם את השתלבותם החברתית
של לומדים אלה – ועשִׂיה בצותא של שני יהודים
או יותר ודאי איננה מבצע פשוט (לכן הסכמת שני אמוראים על חלק משֻתף בגמרא זוכה
לבטוי "לכוּלֵי עלמא"). לא נדון כאן גם בהצטרפותן העכשוית של נשים,
מתמכרות בהתלהבות, לבאים בשערי העיון התורני. בשלב זה בדיוננו, במקום זה במסענו הכביכֹל-שִׂכלתני
– נפנה, ברשותם האדיבה של אותם
אמוראים שהסכימו ביניהם, להתיחסות כלשהי כלפי הקושיות שהעלינו במהלכו.
את התהיה לגבי העתוי נשאיר בצד
בינתים. אולי נצרף גם אותה להבטחה "ואף על פי שיתמהמה, צפה לו שיבוא".
את חפוש הדרך נפקיד בידי החלוצים, פורצי הנתיבים החדשים בגופם. את הגדרת המטרה
הרחוקה ומשימות הבינים נוכל להטיל על חובשי הספסלים בתלמודי התורה ועל שלל בעלי
התפקידים, הם כלי הקֹדש המשתדלים כל כך להחזיק את הרצף החִנוכי. נתמקד כעת בהתמודדות.
מה עושה יהודי, הרחוק על פי תפיסתו ממדרגת הצדיק, בהוָיה היומיומית כדי להתעמק
ביציאת מצרים שלו כשגרה?
יש להשיב על שאלה 'פשוטה' זאת ב-15
מליוני תשובות, בערך, מדי בֹקר. כל נפש ונפש בבני ישראל אמורה להגיע לתכנית המעשית
של עיון והתיחדות המתאימה ביותר עבור עצמה כבר ברגעים הראשונים של היום. את שלל
הפתרונות נתקשה לדחֹס באנציקלופדיה בת שלשת אלפי עמודים, מה גם בשורות ספורות אלה,
אך אולי נוכל להצביע כאן על כוונים אפשריים, לרמֹז אל דרכים הנפתחות לפנינו. ואם
יִמְצָא אי-מי בקטע זה מענה טוב יותר לתפלת היום, והיה זה שכרי.
נצא שוב מאותו פרק ב'הגדה'.
"...מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים; וכל המרבה לספר ביציאת
מצרים..." – ב' זאת למה?
ב' תחִלית משמשת בלשוננו לציון זקה כמו בְּעזרת-, בְּמָקום-, בִּזמן-
וכיו"ב. היינו נוטים לאמר: לספר את יציאת מצרים, או על יציאת
מצרים וכד'. כמובן, אנו מתעלמים כאן מן ה-בי"ת הרגילה, המציֶנת את מקום
הספור (ירמיה, נ"א: י)
או את כלי הספור (תהלים, קי"ט: י"ג ועוד); נוכל
להצביע, בלי להסתבך בארכנות-יתר, גם על תופעה דומה בפֹעל-אח – דב"ר: גם בין נטיותיו (הנפרשות על פני
עמודים רבים בספר המתאימות) נמצא את השמוש המיֻחד ב-בי"ת תחלית והכוון, כמדֻמה, הוא זקה לרוח הקדש. אם
נוקטים גם בעלי ההגדה בלשון "ביציאת
מצרים", כונתם להמחיש עבורנו את המצאותנו המתמדת-עכשוית במצב של יציאה
ממצרים: אנחנו באמת עדין בתוך-, בזמן-, בשלב התפתחותי של-, בעזרת-
וכו' – של יציאת מצרים.
מה פתאֹם! שלשת אלפים ומשהו שנות
התפתחותו של עם ישראל –
ועדין לא חרגנו מעבדותנו לפרעה?? נדדנו ארבעים שנה במדבר סיני אחרי מתן תורה,
כבשנו את ארץ כנען, השגנו רבונות, בנינו בית מקדש ראשון, אחריו שני...
טוב, רגלינו כבר אינן מדשדשות במלבן הטיט; פיתֹם ורעמסס נמחקו מעל המפה – ושִטּוֹת ההשקיה בשדותינו הן באמת קצת יותר מתֻחכמות מהתְעָלות והמַדלים
של מצרים הפרעונית. למדנו המון במאה הדורות שחלפו, התקדמנו בטכניקה ורכשנו
אינטליגנציה. אך האם רוחנו
יצאה כבר מבית עבדים?
חוששני, על פי התנהגות מרביתנו, כי
עדין לא.
ההתארגנות האטית של ימי השופטים לקראת השיא (מלכות דוד ושלמה) ודעיכת
בית דוד (חֻרבנו של הבית ה-I); שבעים שנות גלות בבל ו"שיבת ציון" שציְנה את סיומן
הרשמי; מאות שנות שלטון מלכות פרס וההלנים, הסרים למשמעתם של צאצאי סילאוקוס
ופתולמי; תקופת החשמונאים, המרשימה ביותר למרות קֹצר שנותיה; עריצות הרומים, לפני
חֻרבן הבית ה-II ואחריו, ובכלל זה גלגולם המאֻחר כביזנטיון; שוב כבוש פרסי, חזרת
הביזנטיים ומיד הכבוש הערבי; תריסר
מאות שלטון מוסלמי בארצנו (חלופי
החליפים, פלישת הסלג'וקים, התחזקות הבדואים, התערבותן של מדינות ארופה על רקע
"החולה בבוספורוס") וטלטולים אינספור מגָלוּת אחת לחברתה שלא תמו אף
בעשור החמִשי של המאה העשרים למנין האֻמות –כל אלה (וכאן הבאנו רשימה מתֻמצתת בלבד) לא הפיגו את
טעם הבראשיתיוּת של הִוָצרות העם.
לכן אומרת לנו ההגדה גם כי "בכל
יום ויום חיָב אדם לראות את עצמו כאִלו הוא יצא ממצרים" – כמו לראות את עצמו בכל יום ויום: מתפלל בדבקות, מקפיד על דיוּקן
של ברכות, נשמר מפני אויבים ומזיקים... והיהודי אמור לא רק 'לראות את עצמו
כאִלו...' – בכל יום ויום אלא אף לצאת
ממצרים בפֹעל, הלכה למעשה. רבותינו ז"ל הבינו את 'מִצְרַיִם'
גם כ-מְצָרִים: על אדם להמנע מהסתבכות מיֻתרת, להסתכן לקדוש השם בלבד,
להלחם על חנוך מתֻקן לילדי ישראל אך לשמֹר על בריאותו כדי לעבֹד את ה' במלֹא
הכֹּח, לשאֹף לשלוַת הנפש כדי ללמֹד תורה במרץ –
בקצור: לצאת בלי הרף מ-מ"ט שערי הטֻמאה אל המדבר המטהר, כל עוד נשמתנו באפנו.
בכל יום ויום נותן היהודי תודה לרבש"ע על ה'חוזה' שקבל ממנו, שמח על חייו (גם
אם הם קשים) ומחפש עוד דרך לתרֹם למען זולת. כי להיות יהודי פרושו להתמיד ולבקש את
החיובי, גם אם לכאורה נבצר הוא, במקום לפקֹד את העוונות של פלוני ואלמוני (זאת
עבֵרה על אִסור לשון הרע, במרבית המקרים).
גם הגדול והחכם ביצרני הפאסטה יודע
כי בפסח אסור להכניס אטריות לביתו של יהודי. אך אין זה הקשר היחיד בין הרישא לבין
הכֹתרת ברשימה צנועה זאת. המבנה
הסיבי של מוצר הבצק (המתגלה לעין פשוטה כגמישות פיזית) נראה בעדשת המיקרוסקופ
כתסבֹכת חבלים. מקורם בגרעיני החטה אשר אי-אלו נוניליונים נתבקשו מהם עבור אותו
לוח-שחמט. אפס קצהו של המבנה הסיבי נרמז בהפרשת החלה ממש ע"י החוטים הנמשכים
בין שני החלקים. כך יש להבין גם את המימרה "מצוה גוררת מצוה, עברה גוררת
עברה." הא בהא תליא; ואף כי, אמנם, אין מלכות נוגעת בחברתה כמלֹא הנימה,
הן מֻשפעות אהדדי. ההתמודדות היהודית הנָה פִלוס דרכים ביער ההשפעות וההתלבטֻיות
המשתזרות לתסבֹכת כאלו בלתי אפשרית; עלינו לראות את רצף ההוָיה כהתגבשות יחסי אנוש
הדדיים בקהלה. המבקש לפרֹשׁ מעולמו מושך אחריו 'חוטים' של קשרי אחוה, חיובים
משפחתיים ועניני עסק ופרנסה. אף ההתמזגות כך: אם לא תבחש היטב בסיר את האטריות, יתקבל
אחרי כמה דקות גוש מוצק למדי... והוא הדין בכמה חתיכות בצק הנאפות בתבנית אחת
(לצֹרך אֻמדן משקלן להפרשת חלה, לדֻגמה). הנמשל: כמו בבית הכנסת, בשעת תפלה בצבור,
תמיד עלינו להיות בתנועה ו'בתנועה' (שתיהן מבֻקרות) כשאנו נמצאים בחברת יהודים
אחרים; ישיבת-למוד בלי חדוש (כלומר, בלי תזוזה) אין בה צֹרך (אולי לכן היהודים
תמיד מדברים בתנועות-ידים רחבות). רוצים להתחבר? –
בבקשה! נלך בדרכיו של בורא העולם, נשאף למדרגת הנביא, נדבּק במערכת המצוות.
האין זה מדהים? אנו אמורים לעקֹב
אחר "פסיעותיו" של הנאהב האינסופי (כולל רבגוניותו), הוא השולט באותו
שחמט-הבריאה שהזכרנו, הוא המנוּע (כמעט עקרונית) מקטעים חסרי ענין – ולהופיע, בסופו של דבר, בתדמית משעממת למדי מנקֻדת המבט
הבינלאֻמית: ששה-שבעה סגנונות של לבוש ושנים-שלֹשה של תספֹרת והנעלה, היותנו
חד-לשוניים למעשה, קבועים ברעיון פשטני יציב, מתעקשים על אותה פסת ארץ מסֻימת מאד,
קְסֶנופוביים-צרי-אֹפק ומסֻגרים. כל אחת מהגדרות אלו של תדמית מעֻגנת, כמובן, בשלל
מובאות במקורותינו ונתפתחה בטלטולינו במסֹרת ארֻכה של נסוי/משוגה.
השגת
שרותיו של רב באה בלוְיתה של
עשִׂיַת "כל אשר יורוך"; השגת חבר כרוכה תמיד בוִתורים (אין
לבטֹח בחברֵי החנם, המסיְמים את שיחתם אתך בלי לעצֹר את מהלכם המהיר ברחוב); לכן
אנחנו גורסים "עשה לך
רב וקנה לך חבר (אבות, א: ו). חבר-מלוה ורב-תומך יובילו את הנבון
לצעדים חיוביים; ואין הכרח לקשור הנחיה זאת לעולם המֻשׂגים הדתי דוקא. המהלכים
המֻרכבים – בתשלֹבת היקום ובלוח השחמט הפרטי – הם פרי החלטות רוחניות-מעשיות: כוָנות,
כמֻיות, איכות ובקרה. אשף המטבח מתכנן לו מראש את הארועים (כל עוד נִתן הדבר) כדי
לשלֹט בתחומי טעם, תזונה, אסתטיקה-היגיֶנה, תקציב וכד'; אשף האלקטרוניקה מתמחה
בקשרים ובהקשרים המרכיבים את העולם של מוסיקה-מִחשוב-תקשורת; וכנגדם אשף הפיננסים
יורד לרזי בורסה ובנקאות, השקעות ופתוח. עוד דֻגמאות לא תחסרנה. מבחינה זאת היהודי
הוא אשף השׂרדות לאֻמית-רוחנית
העוסק באתגר מֻקשה זה כבר שלשת אלפים שנה. אנחנו מתבשלים במיץ של עצמנו בהצלחה בלתי
מבֻטלת בכל מקום; אנו עושים כך בחדוה ובששון מכֻפלים –
בארצנו הקדושה. אֻמות העולם מוסיפים את ה"תבלין" (איבה) שם וגם כאן.
חֻלשתנו החברתית כלפי חוץ; קטטות אלה על כבוד מצֻמצם ותקציב מדֻלדל, על עקרונות
שאולים ורגשות-אשם מיֻתרים – באו
אתנו לעולם כדי להעניק לנו הִלה של קטנוניות, בזכותה אנו פטורים ממרבית טרדות
התוקפנות הלועזית. נוכל לבלוע את האטריות מאטליה, את מקלוני האֹרז מתאילנד ואת
העֻגיות מברזיל בלי שטיפת המֹח שלהם. כשנזדקק לשף אמתי, מנהל האבסת
אח"מ, נזמין אותו מעיר האורות ונשלם את שכרו ברצון. ממילא יותיר את
האידיאולוגיה שלו בבית.
לעתים
יוצאים אנו מהיער הסבוך אל שדה פתוח –
לבחֹן את עֹמק השִכרוּת של אחינו בני אנוש. לרגע אנו מסֻנוָרים
באור הכוזב, מֻחרשים בצלילי תֻפים וחצוצרות, המומים מחוָית המתאבדים
בהמוניהם – אך נוכל להתנחם בתקרֹבת של
פאסטה. כן כן, הכל כשר כאן; את העסקים במקום מנהל איש עברי. בעליה של המסעדה
היֻקרתית נושא בגאון את דגל בית ישראל, מנופף בו בשחצנות מתחת לאפם של הערלים
ומזכיר לכל המאזין לו כי הוא נמצא פה זמנית בלבד – וכי
הפטרון שלו הוא הטוב ביותר. אני סבור כי יש להאמין לו.
דניאל דותן, צפת