מהי יהדות אנרכיסטית?
השאלה
"מהי יהדות אנרכיסטית?" הופנתה אלי. השאלה די קרובה ללבי
ואני חשה כי שומה עלי לטפל בחקירה זאת עד כמה שידי מגעת.
התשובה
הישרה, הפשוטה וההגונה היא: אינני יודעת. לא אוכל לדעת זאת.
אינני מסוגלת לשער מה
תהיה דמותה של היהדות אותה מקיימים אנשים חופשיים, בחברה בה יש שפע עבור כל אחד
בהתאם לצרכיו ורצונותיו הפרטיים. מעולם
לא זכיתי לחוות יהדות כנפש חופשייה בגוף חופשי בחברה חופשית. אבל אני שואפת להשיג
חוויה זאת ושאיפה זאת היא בעלת ערך רב – היא תקרב את האפשרות הזאת להגשמתה. רבים
אינם יודעים זאת: הלן קלר היתה אנרכיסטית-סוציאליסטית
נלהבת וחברה ב-'העובדים התעשייתיים של העולם'. היא אמרה: "זכרו – שום
מאמץ אותו אנו עושים כדי להגיע אל משהו יפה, אינו הולך לאיבוד לעולם." [ר:http://tinyurl.com/h9z5u]
אני
מסכימה לדברי גוסטב לנדאוור ומזדהה אתו, בכותבו: "כעת לא אומר, כפי
ציפיותיהם של אחדים, כיצד תתקיים ככללות המציאות החדשה לה אנו שואפים. אינני מציע
תיאור של דבר אידיאלי ולא שרטוט של אוטופיה,"
[FOR SOCIALISM, p 44]. כך גם לדברי אמה גולדמן שנאמרו לעיתונאי: "אני באמת יותר
מדי שקועה באנרכיזם מכדי להניח לפרטים פעוטים אלה [של תכנית מסוימת]
להטריד אותי; כל רצוני הוא חופש – חירות
מושלמת ובלתי מוגבלת לעצמי ולזולתי." [הקדמה לחלק א, RED EMMA SPEAKS, מהדורה III – לקטה וערכה: אליקס קייטס שולמן].
בעזרת
דברים אלה יש, אמנם, הוראות רבות בתורתנו המלמדות אותנו מהי דמותו של
אנרכו-קומוניזם יהודי.
האם
יש צורך לאמר זאת? לב-לבה של הנשמה היהודית הוא חופש! האם אין זה ברור ביותר?
היהדות מתכוונת כי כולנו נגיע לחירות ועצמאות מלאות, כעם וכיחידים! מהו סיפורו של
אברם הצעיר המנתץ את הפסילים בחנותו של אביו, אם לא הפריצה אל החופש מכבלי עבודת
האלילים?! מהו סיפור יציאת מצרים, אם לא רצונו של עם שלם, בכל דור ודור, לחיות
כגברים, נשים וטף חופשיים?
הלא
נכתב כבר בספרי הנביאים –
ישעיהו נ"ח
א קְרָא בְגָרוֹן
אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם,
וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. ב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם
יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה,
וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת
אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ,
עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ,
וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה
תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ
בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. ה הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ – יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן
רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ – הֲלָזֶה
תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. ו הֲלוֹא זֶה צוֹם
אֶבְחָרֵהוּ – פַּתֵּחַ
חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים,
וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ,
וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ,
וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.
זהו קטע
מדהים! קראו אותו. אחר כך חזרו וקראו אותו שוב ושוב. אֱלֹהִים אומר כי עם ישראל שמרו את המצוות ועשו את
הצומות – כפי שהם סברו כי נדרש
מהם. אך היה כאן חוסר הבנה – ובכך בני ישראל ביצעו עבירה, בלי קשר לכוונותיהם
הטובות ורצונם העז להכיר את דרכי ה'. בכל שעשו, הם לא רק 'פספסו' את המצווה; בעיני
אֱלֹהִים הם עוברי עבירה.
מאמציהם היו לשוא. אֱלֹהִים דורש
"צום" שפירושו: קורבן-עצמי הדרוש להקמת חברת-צדק – חברה בה לכל אדם יש
די מחסורו וכל הכבלים הוסרו; חברה בה אין עובד תחת עול שעבוד ואין נדכאים. בקצרה, ה'
מצווה עלינו להקים חברה אנרכו-קומוניסטית. אם לא עשינו זאת, אפילו אם קיימנו
את המצוות כנדרש כפי שסברנו, בעיני ה' אנו עוברי עבירה. נשים לב לבוז בו ה' מתייחס
אל הרודפים אחרי הממון, כלומר – אלה המעדיפים 'לעשות קופה' במקום להקים חברת-צדק.
תענית-צביעות של בעל העסקים אמנם מגעילה את אֱלֹהִים כמו את כל אוהבי האדם באמת.
מהי המשמעות
האמיתית של הפיוט המפורסם, פרי עטו של דונש בן-לברט, 'דרור יקרא'? [ר: http://tinyurl.com/q2po2] (תרגמתי את 'יקרא' כ-'ישתבח' [ר:
דב' לב:ג]).
דרור! – דרור! – דרור!
אמרו זאת!
שירו זאת! דרשו זאת מעצמכם! דרשו זאת עבור כולם! הזעיקו את אחיכם ואחיותיכם אל
הדרור! אֱלֹהִים רוצה בזאת
עבורנו ודורש זאת מאתנו.
האם הבחנתם
בחשבון המילה דרור? הגימטריא של 'דרור' היא 410 – בדיוק זאת של 'קדוש'
(=קודש, בכתיב מלא). תוכלו לקרוא זאת גם 'קדשו', ואז משמעותו היא פועל – ברבים, בצווי או בעבר. כשאנו מבטאים 'דרור',
אנו גם אומרים 'קדשו'. אנו מורים לעם ליצור קדושה; ובצוותנו לעם ליצור קדושה אנו
הוגים 'דרור'. כשאנו מבטאים את המילה 'דרור' אנו מתייחסים אל הקדושה כעובדה קיימת.
חשבון המילים מלמד אותנו כי 'דרור' היא 'קדשו' וכן 'קדשו' היא 'דרור'. שתי מילים
אלה הן שני היבטים של אותו מושג-על (410). כאשר אנו משחררים את עצמנו ואת זולתנו,
אנו מקדשים את עצמנו ואת זולתנו – עלינו להבין זאת!
(אני מעדיפה את
המונח 'גימטריא' על פני 'נומרולוגיה' כי המונח השני מעורר הקשרים של שמושים
לא-יהודיים בחשבון המילים – אשר בעיני הם הבלים של הערצה מתבטלת, אזוטרית-כביכול)
כאן מתבקש
הקורא לשים לב: בחרתי להשתמש במונח 'דרור' במקום 'חופש' (כ"מ) – כי בימינו
מתקשרת המילה חופש אל הרשות לעשות כל איש כרצונו בחוסר כל דאגה. זה לא יוכל
להיות דרור. זוהי עבדות אדם לדחפיו. 'דרור' היא החירות הנדרשת להתפתחות מלאה למען
תרומת כל אחד מעצמו כמיטב יכולתו לחברה; זה השחרור הנחוץ כדי לטפח הגשמה עצמית וכדי להיות בעלי אחריות-אמת לעצמנו
ולזולתנו. עם זאת, ישעיהו אומר (לעיל, נח:ו) "ושלח רצוצים חפשים..." –
וכאן ודאי לא תוכל להתקבל משמעותה של 'חפש' כרשות להזיק או להסיר דאגה.
לפי דעתי
השקולה ההקשרים השליליים נתחברו למונח העברי 'חופש' מתוך כוונה לשלוט בבני האדם.
במילה 'חופשי' ('פריי' ביידיש) משתמשים בחוגי החרדים כדי למנוע מהציבור להכיר בניגוד
בין הדת אותה אנו מבצעים לבין זאת הנדרשת ע"י אלהים – ניגוד ברור לאור בחינת
הנאמר ב-ישעיהו, נח:ו. כלפי כל ביטוי מרומז של מחשבת-ביקורת או תפיסת יוזמה, כלפי
כל חריגה קלה מהחיבוק העדתי בעולם הדתי, מוצבת ההאשמה: "מה, גם אתה רוצה
להיות 'חופשי-חופשי'?!"
ומדוע
ממעטים היהודים הדתיים ללמוד את ספרי הנביאים? מדוע הם מרחפים מעליהם, תכופות –
כדי לפנות זמן לכתבי הרבנים אותם לומדים חסידיהם בשקידה? זאת, כי ספרי הנביאים
קוראים את העם אל החופש, כלומר: יהדות אותנטית; בעוד הממסד הדתי מעדיף לראותנו
כבולים ונושאי-עול במצוות פשטניות ואוצר מנהגים/חומרות שאינו חדל לצמוח, ואותו לא
הכירו אבותינו.
הקטע הבא
מה-תנ"ך הוא מאלף. הוא קובע עד כמה אין מקום לשלטון מלך בישראל (וברור כי כל
צורות הממשל יתוארו ברשעות ושחיתות כאלה). שוב, אנו בספרי הנביאים –
שמואל-א, ח
א וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו
שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. ב וַיְהִי שֶׁם-בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל, וְשֵׁם
מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה – שֹׁפְטִים בִּבְאֵר
שָׁבַע. ג וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע;
וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד – וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט. ד וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי
יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. ה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה
אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה שִׂימָה-לָּנוּ
מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ – כְּכָל-הַגּוֹיִם. ו
וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ
לְשָׁפְטֵנוּ; וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-יְהוָה. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל,
שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: כִּי לֹא אֹתְךָ
מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. ח
כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר-עָשׂוּ, מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם
וְעַד-הַיּוֹם הַזֶּה, וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים – כֵּן
הֵמָּה עֹשִׂים גַּם-לָךְ. ט וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם;
אַךְ כִּי-הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר
יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם. י וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי
יְהוָה; אֶל-הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ. יא
וַיֹּאמֶר – זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ
עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ
וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם
לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר
קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג
וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים – יִקָּח;
וְנָתַן לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר;
וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם
וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם – יִקָּח;
וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם
תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. יח וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא
מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם
בַּיּוֹם הַהוּא. יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל
שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ
מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ. כא
וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם; וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי
יְהוָה. כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע
בְּקוֹלָם, וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-אַנְשֵׁי
יִשְׂרָאֵל, לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ.
אנו
רואים בקטע דלעיל כי אפילו שופטים בני נביאים עלולים לנטות אחר הבצע ולהיות
מושחתים בכל צורה בהגיעם לעמדת כוח. בכתבי הקודש פגשנו לא מעט מכהנים בתפקיד שהיו
מושחתים עד היסוד. אנו יודעים זאת מן התלמודים, כמו גם מאוסף הכתובים הנקרא
"מגילות ים המלח" (שנכתבו בידי אנשי 'היחד' ["כת ים המלח"],
קבוצת כוהנים שברחו מירושלים המושחתת); גם יוסף בן-מתתיהו (פלאויוס) ומקורות
נוספים מוסרים לנו כי הכוהנים הבכירים, כמו כל מי שהתנשאו למלוך על ישראל, המשיכו
להתנהג בחוסר תרבות ללא כל הסבר עד חורבן הבית ה-2.
אנו
רואים כי ה' הניח לעם ישראל לשים עליהם מלך כתגובה לחוסר יכולתם להבין, ע"י
הקשבה לדבר ה', מה עלולה להיות תוצאת דבר זה. היה עלינו לחוות
את הזוועה.
אנשים
שאינם יכולים להעריך בשכלם את פאר החירות חייבים, לדאבוננו, לסבול את עול העבדות
(בכלל מושג זה גם העבדים-בשכר או המשתעבדים לעסקים, כמו גם השטופים בהתמכרויות
השונות – בעידודם של הקפיטליסטים, השותלים בנו כך את הכפייה לקנות ולקנות עוד
ועוד) ורק אז להגיע להשגת ערך החירות.
אבל
גם בזה טמון סיכון גדול. בהחלט יתכן ואף מצוי, כי העבדות מחלישה את רוחו, שכלו,
רגשותיו וגופו של העבד ובכך מגבילה את עולמו של העבד – והוא אף איננו מודע למצבו
המצומצם. גם דמיונו של העבד מדולל מדימויים ואספקת נתונים. כך כמעט נשללת מהעבד
האפשרות לחזות עולם טוב יותר. אי-יכולתנו לחזות את היהדות בעולם אנרכו-קומוניסטי היא
דוגמה אחת להרס הדמיון של העבד; הוא מטושטש עד חוסר כל תחושת כאב. אסונה הגדול של
העבדות היא הסתגלותו של העבד לתלוּת באדון עד כדי תפיסתו כמיטיבו היחיד – והוא יגן
עליו בחירוף נפש. כל נסיון לשחרר את העבד יתקל בהתנגדותו, אף באלימותו, של העבד
עצמו. ספור יציאת מצרים שלנו רצוף בדוגמאות כאלה [למשל, ר: שמות, ו:ט]. נסיון
העבדות עשוי לשבור את רוחנו וגופנו, במקום להשיג את ההשפעה הנחוצה: צעקתנו לשחרור.
עלינו לדעת איך לרדת לעמקי מהותנו ולמצוא את שורש השפיון והבריאות בנו בהיותנו
עבדים כדי להבין מה נורא מצבנו ומצב אחינו סביב. רבים מאבדים את היכולת לצלול כך
אל מכמניהם; הם מנוכרים מנשמותיהם. כך יש להבין את הנלמד: בגלות מצרים ירדנו עד השער ה-49 של הטומאה;
לו היינו יורדים עד השער ה-50, לא יכולנו לצאת משם. לכן מומלץ כי נשתדל להבין
בשכלנו, בטרם ניאלץ להשתעבד במו גופנו, כי החירות היא זכותנו מלידה ומצבה הטבעי של
האנושות.
היותנו
נשלטים ע"י בשר-ודם איננו רעיון יהודי; ה' מעולם לא התכוון להביאנו לכך.
גם
מעמדו של משה לא היה אלא פשרה, במקום הדבר בו רצה ה' באמת. היינו אמורים לקבל את
התורה ישירות; אך אנו דרשנו גורם מתווך. רצינו להיות מונהגים ע"י רועה, להיות
"צאן". בדימוי זה מתואר עם ישראל בדרכים רבות מדי ובתקופות ארוכות מדי
לאורך תולדותינו, והוא אף פעם לא החמיא לנו. ברחנו מהאחריות של עצמאות הנשמות,
ואנו בורחים מאותה אחריות, לאסוננו, עד היום.
רצונו
של אלהים הוא שנהיה עם ללא ממשלה השולטת בנו, מטילה עלינו מיסים, חוטפת את בנינו
ושולחת אותם למלחמות כדי למלא את קופתם, ואת בנותינו לצורך שירותי-מין ושאר
שירותים על פי גחמותיהם של בכירים שאיבדו כל רגישות לסבל הזולת ונהיו סוטים
מושחתים, ועל פי דחפיהם הדורשים סיפוק מיידי.
כתבי הקודש מספרים לנו על חולשות ותעלולים (ואף גרוע מכך) של המלכים
ששלטו על ישראל. אפילו הטובים בהם נכנעו לפיתויי הכוח והעושר. קראו שוב את ספורי
דוד ושלמה; קראו בהם בראש פתוח – ותמצאו כי הם הושחתו ע"י האפשרות לספק כל
דחף. מעולם לא היה שליט שלא התפתה, ולעולם גם לא יהיה כזה. פתגמו הנצחי של לורד
ג'והן אמריק אדוורד דלברג אקטון, ברון-אקטון הראשון מ-אלדנהם (1834 – 1902):
"הכוח משחית; הכוח
המושלם מביא לשחיתות מושלמת," היה נכון, נכון כעת וישאר נכון. הוא נכון גם לגבי
יהודים – כל היהודים, ובכללם כל מלכי היהודים; אל לנו לטפח כל אשליה
שונה בענין זה.
גם
הקטע הבא לקוח מספרי הנביאים –
מלכים-ב, ב
ג וַיֵּצְאוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים
אֲשֶׁר-בֵּית-אֵל אֶל-אֱלִישָׁע, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם
יְהוָה לֹקֵחַ אֶת-אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ; וַיֹּאמֶר גַּם-אֲנִי יָדַעְתִּי,
הֶחֱשׁוּ. ד וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ שֵׁב-נָא פֹה, כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי
יְרִיחוֹ, וַיֹּאמֶר, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיָּבֹאוּ
יְרִיחוֹ. ה וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר-בִּירִיחוֹ
אֶל-אֱלִישָׁע, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ
אֶת-אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ; וַיֹּאמֶר גַּם-אֲנִי יָדַעְתִּי, הֶחֱשׁוּ.
נשים
לב לקרבת הנפש בה פונים התלמידים אל מוריהם – ועם זה, ביראת כבוד של אהבה מתמדת
ועמוקה בכל מילה. נשים לב להיעדר כל דרישת כניעה לרצונו של המורה ולציות מוחלט
כלפיו. נשים לב לנסיון התלמידים (פעמיים) להורות בפני הרב; והנביא, אף כי הדבר
ידוע לו, איננו מעניש אותם על כך (לפי ההלכה הרבנית הם חייבים מיתה) בעוון
"חריגה מהקו" או "יציאה מן המסגרת". אלישע מדריך את תלמידיו
לשמור על שלוותם – לא כדי להפגין את סמכותו כלפיהם; הוא מבקש להמעיט את כאב-הלב
המשותף להם על ההיפרדות מאליהו העומדת להתרחש. אנו רואים כי עמדת אליהו כלפי
תלמידו אלישע בפס' ד היא בתחנונים, לא בדרך ציווי, ואלישע מסרב לעשות כרצון רבו –
הוא מסרב לעזוב אותו. אנחנו נפעמים מהיעדרות הסמכות ומהחוסר של כל תפיסת אי-ציות,
ובמקומם יש אהבה והתמסרות המבוססים, ביחסים אלה, על כבוד הדדי בטהרתו.
יהדות
אנרכיסטית תהיה, אפוא, חברה בה לא יהיו לנו מנהיגים, כי אם יועצים אהובים ויקרים, נאמנים במיוחד. הם ישאו בתואר 'יועץ' בלי לעבור בחינה
ובלי להזדקק ל'סמיכה' מטעם הממסד הדתי, אלא בזכות יראת הכבוד והקדושה שרוחשים
כלפיהם האנשים. ניתן בהם אמון מלא ע"י יהודים חופשיים ללא לחץ – אמון הניתן לביטול
בכל זמן אם, מסיבה כלשהי, הם לא יהיו ראויים עוד לאמון זה.
עצם
המחשבה על אי-הסכמתם של יועצינו האהובים לדעתנו או על אכזבתם מאתנו יהיה
ה"איום" היחיד הנחוץ כדי שנשמור על אורח חיים תקין. זאת צורת המשמעת
האמיתית היחידה העשויה להתקיים בחברה. אין אמצעי הרתעה מפני עשיית-רע יותר יעילים
מזה.
לא
יהיו להם צבא/משטרה/יס"מ; בתי כלא ומרתפי עינויים לא יעמדו לרשותם. לא יהיה
בהם כל צורך בחברה. אם נבדוק את החברה בימינו על פניה, יתברר לנו עד כמה עלובים
"מנהיגינו" בחולשתם, עד כמה רופס מעמדם, עד כי עליהם להזדקק להפחדתנו
באיומים של אמצעי-כפייה מחרידים כדי לשמור על כוחם. אלו המנצלים אמצעים כאלה –
ואין מנהיג שלא נזקק להם במהלך כהונתו – מאבדים את אנושיותם. הם חסרי נשמה. בפיהם
הם מדברים, אך תוכם חלול.
יתר
על כן: זאת תהיה חברה של אנרכו-קומוניזם יהודי.
לא עוד מקצוענים-דתיים בשכר שיפעילו, בכוח להטוטנות מתוחכמת, על קהילותיהם את ה"קו"
הדתי המתבקש מהם אף כשהם יוצרים תלות של הקהילה בעצמם. לא עוד יימדד מנהיג דתי
בהצלחת המגבית שלו. לא עוד ייאלצו רבנים לשמור על הנחיות "המשרד הממשלתי
לעניני דתות" או כל סמכות דתית עליונה אחרת המשלמת את שכרם ומפקחת על
פעולותיהם. לא עוד יהיה על רבנים לצאת זה כנגד זה בהמצאת (או הצדקת)
מנהגים/חומרות/עניינים כדי להגדיל את התמיכה בהם. לא עוד יסתבכו אנשים בחובות
כבדים כדי להדר בקיום כל האירועים המשפחתיים והחגים. לא עוד יהיו חוזרים בתשובה
צעירים טרף קל בידי "רבנים" שיסחררו את ראשיהם וישיאו אותם בטרם עת
לזרים גמורים אחרי אירוסי-בזק של שבועיים-שלושה כדי להגדיל ולחזק את מחנה חסידיהם;
שיכבלו מונהגים אלה באזיקי אחריות למשפחה, לפני מוכנותם הרגשית והכלכלית, כדי
לעשות אותם תלויים ב"רבנים" (אליהם ירוצו כשירגישו כי הכל מתמוטט תחתם).
לא עוד נישואין-ללא-אהבה המאורגנים ע"י המשפחות כדי להגביר את חוסנן
החברתי-כלכלי. לא עוד ייאלצו זוגות שהאהבה קמלה ביניהם להישאר סובלים יחד בהדדיות
של שעמום או אף של דחייה מחוסר אמצעים להתיר את הקשר. לא עוד ינוצלו נשים בידי
בעליהן, שנפשן קצה בהם, בעגינות של שנים רבות עד שתקבלנה גט. לא עוד יחושו המבקשים
ללמוד תורה צורך להתנתק מהחברה המושחתת, כי החברה לא תדרוש השחתה מהם או מכל אחר –
הם יורשו ללמוד בנחת, בלי להתרושש ו/או לחוש כטפילים בחברת אחיהם, כי יהדות
אנרכו-קומוניסטית תהיה חברת אנשים המבינים: יש רבי-ערך שאינם למכירה.
אנו
מוצאים תקדים קומוניסטי מוקדם מאד בתולדותינו –
מלכים-ב, ד
לח וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו; וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, שְׁפֹת הַסִּיר
הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים. לט
וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל-הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת, וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה,
וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ; וַיָּבֹא, וַיְפַלַּח
אֶל-סִיר הַנָּזִיד – כִּי-לֹא יָדָעוּ. מ וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל; וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד
וְהֵמָּה צָעָקוּ, וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְלֹא יָכְלוּ
לֶאֱכֹל. מא וַיֹּאמֶר, וּקְחוּ-קֶמַח, וַיַּשְׁלֵךְ
אֶל-הַסִּיר; וַיֹּאמֶר, צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ, וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע
בַּסִּיר. מב וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא
לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל
בְּצִקְלֹנוֹ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. מג
וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ, מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם
וְיֹאכֵלוּ – כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, אָכֹל וְהוֹתֵר. מד
וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ, כִּדְבַר יְהוָה.
לימדו
אותנו שההגדלה השופעת של המזון המתוארת בקטע הנ"ל ובקטעים דומים בתנ"ך
היו מעשי ניסים; התגשמות של מזון, שלא כדרך הטבע, יש מאין. אך אם נתבונן בקטעים
אלה נראה כי לא קרה שם שום דבר בלתי רגיל. בקהילה קומוניסטית בה הכל נותנים איש
לרעהו די מחסורו, בוטחים זה בזה בעניין דאגה הדדית המסַפקת את כולם, וכל בני ובנות
החבורה יושבים סביב סיר משותף – שם גודש השפע הוא עובדה טבעית. העושר המשותף הוא
תוצאה ישירה של שיתוף-פעולה, עזרה הדדית, כבוד, שוויון והרצון האמיתי לתת על פי
היכולת. הקדושה שוכנת באהבה ובשיתופיות, והביטוי לכך הוא השפע בעולם הגשמי. השגרה
היא שפע. לכך דרוש רק ביטוי מזגנו הבריא והטבעי להתקבץ כאחים-בני-אנוש. לעומת זאת
הנדירוּת באה לעולם רק אם כופים אותה ע"י אטומיזציה של המין האנושי.
דיון
מפורט העוסק בשאלת קדמות התפיסה הקומוניסטית ביהדות ניתן למצוא באתר – http://tinyurl.com/lj6bm . אזהרה: אף כי אני מזכירה את המרקסיזם
ברשימה זאת, אינני
מרקסיסטית. אין זהות בין 'אנרכיסט' ל'מרקסיסט'; כך גם אנרכו-קומוניסטים אינם
מרקסיסטים. ברשימה נפרדת יעומתו האנרכיזם, הוא הקומוניזם האותנטי, והמרקסיזם, שלא
יוכל אלא להיות טוטליטארי.
הצגנו
את האנרכו-קומוניזם – חברה המאופיינת בהיעדר כל ממשלה אנושית ובשוויון כלכלי –
כחופפת היהדות; גדולה מזאת, אין כמוה המאפשרת הבנה אמיתית של התורה וחיים על פי
המצוות.
כיום
נבצר מאתנו לדמיין את היהדות שלנו אילו חיינו, כאנשים חופשיים מעול הממשלה, בבטחון כלכלי בו יכולנו להגיע למלוא התפתחותנו
כבני אדם וכיהודים – כי מבנה חברתנו הסוטה בהווה מגמד את
רוחנו-שכלנו-רגשותינו-גופינו ומתסכל אותנו. הצגנו הוכחות לרוב כי העשייה וההבנה של
היהדות יתגלו ויפרחו רק בתנאי דרור – שוויון כלכלי ושפע לכל.
יש
כאן הגיון פשוט, אם חושבים על העניין בהגינות. עבד (יהא זה עבד לתאוותיו,
עבד-בשכר, עבד לעסקיו-הוא או בכל צורת עבדות) אינו יכול לקיים את כל המצוות במלואן
ובלב שלם כמשפט. זאת ההלכה. כך גם לא יוכלו אלו המעורבים בשקרים-תככים-שחיתות של
תעשיית הממון הקפיטליסטית להתאים להבנת התורה כיאות. זהו הפירוש האמיתי של איסור
עבודת האלילים [בצד
השוד הפשוט המתלווה לאותם פולחנים]. האם נוכל באמת לצפות מאדם היושב ללמוד תורה בבוקר, ביודעו
היטב כי במשך כל היום הוא יהיה מעורב במעשי עורמה (או אף גרוע מזה), שלימודו יהיה
טהור? חמוּר יותר הוא מקרהו של הבא הביתה משחיתות-יום-עבודה ואז, בעוד ידיו
מוכתמות בדם קורבנותיו – צעירים/זקנים מדי, יפי-נפש/ חלשים/עדינים מדי לעמוד
בבוגדנות הקפיטליזם – הוא מנסה ללמוד תורה.
טוהר
הנפש, הרגש והגוף הנחוצים להבנת התורה יבואו רק אם אין אנו שולטים/נשלטים וכשכולנו
יודעים כי החברה תספק לנו את הנדרש לפי צרכינו ואת ההזדמנויות הנחוצות לנפשנו כדי
לתרום לחברה מפירות כשרונותינו ויכולותינו.
נביאינו
הוכיחו אותנו על שלא קיימנו את המצוות כרצון ה', כפי שראינו. הם הורו לנו מה ה'
רוצה מאתנו. נמסר לנו בבהירות וללא מקום להתחמקות: ביצוע תחליפי-המצוות היא עבירה!
זאת עלינו להבין – אם נמשיך בדרכינו הנלוזות, נוסיף לסבול.
אף
כי אין אנו יודעים כיצד בדיוק תיראה חברה אנרכו-קומוניסטית יהודית, יש לנו מושג.
ברור
כי לא רק נחיה באמת בחברה המאופיינת בבטחון, בשלוה המבוססת על תחושת
הבטחון-השוויון-השפע-ההגשמה-היצירתיות, ובחירוּת לאהוב בכל מאודנו (כי כל אלה
יחזרו אלינו); נחיה גם יהדות פשוטה ובסיסית יותר, פטורה מהעומס, המכשולים והכיעור
הבלתי נסבלים של הגידולים שנספחו לגוף היהדות האמיתית.
וכך
אומר זאת הנביא –
מיכה, ו
ח הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב;
וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד
וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ. י עוֹד, הַאִשׁ בֵּית רָשָׁע – אֹצְרוֹת רֶשַׁע;
וְאֵיפַת רָזוֹן זְעוּמָה. יא הַאֶזְכֶּה בְּמֹאזְנֵי רֶשַׁע; וּבְכִיס
אַבְנֵי מִרְמָה. יב אֲשֶׁר עֲשִׁירֶיהָ מָלְאוּ חָמָס, וְיֹשְׁבֶיהָ
דִּבְּרוּ-שָׁקֶר; וּלְשׁוֹנָם רְמִיָּה בְּפִיהֶם. יג וְגַם-אֲנִי,
הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ – הַשְׁמֵם עַל-חַטֹּאתֶךָ.
באמת,
הדברים נאמרו לנו.
The English version of
this essay is to be found on the following URL: http://tinyurl.com/syelf .
דורין אלן
בל-דותן, צפת
http://tinyurl.com/kvoez