בס"ד
הקבוץ: החברה שכמעט הולידה את אהברב
(PolyAmory)
מאת דורין
אלן בל-דותן
תנועת
הקבוצים החילוניים יכלה להיות הורה נאות לאהב-רב. הם כמעט עשו זאת, אך נכשלו לפני
קו המטרה. כדאי לנו, חסידי אהברב, לברר מדוע היה זה רעיון-נפל דוקא ברחם כה
פורה-ביותר כמו הקבוץ בימיו הראשונים. כל התנאים החברתיים להנהגת אהברב כ-נורמה היו בקבוצים הראשונים: הם היו איים חברתיים; חברי הקבוצים צייתו לחוקים
מעטים בפלסטינה של אותם זמנים; הם היו [כמעט] אוטונומיים כלכלית והגיעו בתקופה
קצרה להפתיע לאספקה עצמית נרחבת. הקבוצניקים היו חלוצים בארץ ישנה-חדשה שהשליכו
מעליהם את עול האורתודוקסיה של אבותיהם וסביהם. הם היו שותפים במתאר של חברה
שמעולם לא התקיימה לפני כן. בענינים רבים הם היו חופשיים לנהוג בכל דרך העולה על
רוחם, וכן עשו. גברים ונשים היו במעמד חברתי-כלכלי שווה ועסקו, ככל שהתאפשר
גופנית, באותן עבודות. זוגות נוצרו וחיו יחד, אולם לא נישאו זל"ז. התרחשו לא
מעט "הרפתקות" מחוץ למסגרת הזוגית. בנוסף לרכוש, נחשבו גם הילדים
כשייכים לשותפות הקבוצית. למעשה גדלו הילדים בבית-ילדים שהיה קבוץ-זוטא בתוך
הקבוץ.
בשנות
ה-30 המאוחרות הגיעו ארצה משלחות מבריטניה כדי לבחון את יציבות הישוב העברי ואת
יכולת קיומו. אח"כ באו גם משלחות או"ם לאותה תכלית. נֶאמר לאותם זוגות
שחיו יחד בקבוצים כי עליהם להינשא מיד, כדי להגדיל את מספר המשפחות ברישום
האוכלוסיה בארץ ישראל בעיני חברי אותן משלחות.
בתגובה
לקריאה "להיראות מכובדים" (בהתאם לתפיסה המערבית של
"מכובדות"), אמנם התקיימו טקסי נישואין בקבוצים למען התדמית, אך בעיני
חברי הקבוצים היתה זאת פארסה. לפי ההלכה היהודית על הגבר הנושא אשה לענוד על
אצבעהּ טבעת מקנת כספו – אך הזוגות
החליפו ביניהם את הטבעות לצורך הטקס. לפי בדיחה קבועה שהתהלכה אז, הם השתמשו
בטבעות של וילונות... אין אמת בדבר, כמובן, אולם דברי הליצנות משַקפים את גישתם אל
נישואין בדרך כלל. ב-1984, כשהתגוררתי בקבוץ חילוני והתעתדתי להינשא לאישי דניאל,
עדין נהגו לספר על טקסי הנישואין בדיחות שביטאו את היעדר הרצינות חמוּרת הסבר בה אוחזת
החברה הכללית. חברים אמרו לי בהומור: "את יודעת, בקבוץ אין אנו נוקטים בנוסחה
המקובלת בה הגבר אומר, הרי את מקֻדשת לי בטבעת זו
וכו' לפני ענידת הטבעת (שהיא, למעשה, טבעת סמלית, קטנה ומהודרת) על אצבע 'רכושו'
החדש. הו לא! הקבוצניק אומר, הרי את מקֻדשת לי ולמשק ולכל מי שיש לו חשק..." – החרוז נשמע חוץ-למקומו
בחוצפתו. העברת מסרים ליצניים אלה לזוגות לפני נישואיהם היתה מסורת; כמעט לא נמצא
זוג בקבוץ שלא שמע בדיחות דומות עד שנות ה-80.
בחברה
הקבוצית, מאז ימיה הראשונים, נודעה חשיבות רבה למשפחה ולילדים. הקשר הזוגי נתפס
כהתחייבות רצינית מאז התייצבות מוסד הנישואין בקבוץ; עם זאת עדין היו
ה"הרפתקות" נפוצות למדי. חלק בלתי נפרד מהצטרפותי לאותו קבוץ התבטא
בעדכונים שהועברו אלי, רצופים בתיאורים עסיסיים למדי, אודות ה"מי-עם-מי"
בקבוץ בעבר ובהווה. בכמה מחריגות מוסר אלה נקשרו יחסים כה תאוותניים, שנמשכו זמן
כה רב, עד כי הפכו הן לחלק מהמיתוס המקומי שהונחל לכל באי הקבוץ, חמישים שנה אחרי
התרחשותן. ההתקבלות בחברה הקבוצית כללה גם העמדת פנים של הערצה מרוכזת כלפי גיבורי
אותן עלילות. ברור שהחברים הותיקים סיפרו את המיתוס לחברים החדשים במקום להגשים
חיי חופש מיני, כפי שהיה פעם. בסיפורי חוויות הנעורים הסוערים היתה נוסטלגיה רבה. מדור
לדור הועבר מסר ברור: חופש מיני יסולח.
במקום
כל הניאופים והבגידות הרווחים בקבוץ – יכלו, לדעתי, להגיע בחברה הקבוצית לתפיסת אהברב כמסגרת משפחתית הולמת לדרך החיים בקבוץ, אלמלא נאלצו להעמיד
חופות-המוניות ביומרתם להרשים את חברי המשלחות מבריטניה והאו"ם שבאו לפלסטינה
כדי "לבחון" את הישוב היהודי ולספק בסיס דיווחי למדיניות כלפי היהודים
בפלסטינה.
ממסקנה
זאת מתבקשת שאלה: מדוע, אפוא, לא אימצה התנועה הקבוצית את אהברב כדרך החיים אחרי
הקמת מדינת ישראל? פתיחות הדעת של שנות ה-60 וראשית ה-70 במיוחד היו עת בשׂוֹרה
להתפתחות מעין זאת: תנועת ה"היפי" הבינלאומית הניפה את דגל האהבה
החופשית; הקומוניזם והסוציאליזם היו בבת עינה של האינטליגנציה ברחבי העולם; וישראל
נחשבה אז כמדינה סוציאליסטית. עם זאת לא עלתה דרך אהברב לדיון אפילו כדגם תיאורטי
לחיי קבוץ. מדוע?
הילדים
שגדלו יחד בבתי הילדים הקבוציים התייחסו זל"ז כאחים. המחשבה על נישואין [או
אף קשר זוגי עראי] בין צעירים ש"ישבו על אותו סיר" היתה, אצל ילדי הקבוץ,
שקולה לגילוי עריות. במקרים מעטים פיתחו ילדי אותו קבוץ קשר זוגי או אף נישאו
זל"ז, אך רק אם היה הפרש שנים ניכר בין בני הזוג [וכמעט תמיד לפחות אחד מהם גר
בילדותו במקום אחר]. הרבה יותר נפוץ המקרה בו נישאו ילדי קבוצים שונים זל"ז.
כלומר:
ברוב המקרים ילדי הקבוץ חיפשו את זיווגם מחוץ לשערי המשק. היו שעזבו את הקבוץ
לחיות עב"ל במושבה או בעיר. רבים מבין ילדי הקבוץ שהביאו את בן/בת הזוג אל
תוך הקבוץ עשו זאת ממניעים כלכליים טהורים, ללא צד רגשי-רעיוני בתהליך. הצד המובא
אל הקבוץ לא עמד בפני ועדת קבלה; לא היתה כל הכנה רעיונית-שתופית ולא נדרשה מהנקלט/ת
אפילו הצהרה של קבלת אורח החיים הקבוצי על עצמו/ה [שלבּים הכרחיים במסלול
הנח"ל, למשל]. מספר בני/בנות הזוג של ילדי קבוץ שגדלו במשפחה מסורתית בעיר הלך
וגדל במשך השנים ורבים מהם ניצלו את המערכת הקבוצית, ובה שלל אפשרויות ארגוניות,
להתקדמותם הכלכלית כפרטים – אף כי בעשותם כך הם החלישו בהדרגה את המבנה
החברתי-סוציאליסטי, הבסיס לעושר הקבוצי ממנו הם עצמם נהנו. הם פלסו נתיבים עמוקים
בחברה במהירות יחסית ודחפו את הקבוץ לכוון חברה מסורתית-חומרנית עם רעיונות
מסורתיים-חומרניים הולמים של רכוש ומשפחה. הבאים לקבוץ לבקשת בן/בת זוג היו
רכושניים כלפי בן/בת הזוג והילדים והפעילו לחץ ניכר על הקבוץ להתאים את עצמו לאורח
החיים התחרותי-קפיטליסטי.
הקבוצים
התעשרו ונחשבו לעילית החברה הישראלית [לקראת סוף שנות ה-60], וזוגות באו מערים
ועיירות – בלי שמץ של כוונה לחיים סוציאליסטיים – להצטרף אל הקבוצים. חברי הקבוץ
שמחו לגידול המספרי וקידמו בברכה אותם זוגות ומשפחות שבקשו להתקבל, בלי בדיקה מעמיקה
של מניעי ההצטרפות. הפונים "שִׂחקו אותה" בתקופת המועמדות, ומיד אחר
התקבלותם חָבְרו אל בני/בנות הזוג של ילדי הקבוץ במאמץ להכניס את הקבוץ לתלם
הקפיטליסטי-חומרני. הם רצו ליהנות מן העושר, השירותים והבטחון של הקבוץ אף כי הם
חתרו בשיטתיות ובתכליתיות תחת יסודותיו ובסופו של דבר הרסו את טבעו השיתופי שממנו
צמח עושרם של הקבוצים המבוססים. אנשים אלה היו עיקר הכוח במאבק לשנות את דפוס
החינוך הקבוצי ולחצו למעבר לשיטת הלינה
המשפחתית; זה היה צלצול ראשון בתהליך התמוטטות התנועה הקבוצית, כי החינוך
המשותף היה גורם בסיסי מאז ימי דגניה. בכך נגרם לתנועה גם נזק כספי עצום: התאמת
הדירות הקבוציות לקליטת הילדים עם הוריהם עלתה מיליארדי שקלים. גזברים חמדניים חברי
קבוץ שלחו את ידם בבורסה המתנפחת והסתכנו מעבר ליכולת הכלכלית של שולחיהם לכסות
"נפילה"; זאת אמנם באה והתרחשה בראשית שנות ה-80. מרבית הקבוצים התקשו לשרוד
את המהלומה הכספית הכפולה: חובות אדירים לבנקים בעטיה של הבניה המאולצת וההפסדים
הכבדים בבורסה. [עשירי-אתמול נזקקו לעזרה
מסיבית מן הממשלה]. תחת השפעות כאלה היתה יצירת אהברב כאורח חיים בקבוץ בלתי
אפשרית לחלוטין, אפילו כמחשבה.
הכותבת
משוכנעת כי על אף מניעת התפתחות אהברב בקבוץ עד כה ולמרות היות התנועה הקבוצית
בשפל – הרי ההתאגדות הייחודית של הקבוץ הסוציאליסטי, המתפקד כהלכה באמת, היא
המתאימה ביותר לסיגול אהברב כאורח חיים.
רוב
הקבוצים נכשלו בכללותם; ומאותן סיבות הם לא אמצו להם את אהברב.
סביר
להניח, אפוא, כי אם הקבוץ יצלח את המשבר יהא עליו להתגונן מפני ההשפעות שהביאו
אותו עד סף קבר, והן אותן השפעות שמנעו את שגשוג אהברב. דרך אהברב היא מסקנה
הגיונית של חברה סוציאליסטית באמת המשרטטת את המבנה החברתי של עצמה. ההתפתחות אל
אהברב תזרום באופן טבעי למדי בסביבה סוציאליסטית באמת ובתמים.
תרגום: דניאל דותן צפת – 27/10/05