בס"ד.
ה גּ ד
ה מ נ ג ד
קל מאד ליחס תופעות לשרירות לבה של
הברֵרה הטבעית. אין זה הנושא כאן, לפיכך נסתפק בהערה תמציתית. שִטת האבולוציה-המנֻמרת-במוטציות מֻגדרת כ"מערכת בלתי מֻשפעת ע"י
שאלות מוסר כלשהן" – השִקול היחיד בה הוא עניָנו השרידותי של פרט/מין פלוני,
וקביעה זאת קיֶמת תמיד רק בדיעבד. האם זה קֹשי תֵאורטי-דידקטי
בלבד? נכון, הקשיים בכוון ההפוך ידועים: הנסיון המדעי-כביכול לבאר את המצוי
בעולמנו כתוצר התנהגותי נוטה להסתבך בשפע נתונים מפֻקפקים, בהשערות קלושות ובנגיעוּת
כבדה של המתדיְנים; אבל שטת 'זבנג וגמרנו' של המיַחסים את כל ההתרחשֻיות לגורל עִוֵר/אכזר
כבר הוכיחה את חֹסר יעילותה לטוָח ארֹך ובינוני פעמים רבות מדי. אפִלו חסידיה הנלהבים
ביותר נאלצו להתגמש ולהודות כי תכופות אין הדברים 'מסתדרים' כלל בתאור זה. ההקשר
"זבנג וגמרנו" קים על רקע של 'פתרונות' דמויי אבחת החרב בה פתר אלכסנדר
את בעיַת הקשר הגורדי (עוד נשוב לדמות כמו-מיתולוגית
זאת). לכן נותנים אנו כאן את הדעת על האלימות המחלחלת ברקמה התרבותית של עולמנו
העכשוי – מנין היא באה? האם היא כלולה במטען
הגנטי שלנו ולא נוכל להפטר ממנה (כי היא שֹׁרש הקיום הביולוגי) – או
נרכשת-נלמדת בצוק העתים? כותב רשימה זאת מעדיף את הדרך השניה, בה אחריותנו לעצמנו
רבה יותר – אולי כחלק מתפיסת עולם אמונית; ודאי כדרך
שההולכים בה גם ישובו.
בין חוקרי צפונות העולם (ודוקא בין
הבכירים בהם) מתחזק לאחרונה קו שלילת מקריות הבריאה ויִחוס ראשית הקיום הביולוגי
ל"חכמה עלאית" כלשהי. בורא העולם הוא הִפּוכה הגמור של השרירותיות.
נכון, תכופות אין אני יורד לעֹמק רעיונו – כי הוא נשגב ממני עד אינסוף; מי ישיג על
מחשבתו של בורא כל המחשבות – זה שהמציא, יש מאין (כמו כל ההברקות שלו), את עצם
המושג 'חשיבה'? אנו נולדים אל תוך עולם קיָם ומצטוִים תוך
זמן קצוב לבצע את חלקנו בהוָית אותו עולם; מאליו מובן כי אנו מצֻידים היטב למלוי
המשימה, והשִקול ההגיוני הוא רכיב חשוב ומכריע במלויֵנו את חלקנו זה. אם בקרבתי
אדם אלים, עלי להִזהר, כמובן, פן יפגע בי; במקביל כדאי
גם לבדוק כיצד אוכל לעזור לאותו אדם לצאת ממעגל האלימות – לפעם יחידה זאת או לטוָח
ארֹך יותר. זהו יסוד חשוב עליו בנויה כל
הוָיַת חיינו: אחריות הדדית. קל וחֹמר עלי להזהר
ולבדוק כנ"ל אם אין זה אדם בודד אלא קבוצה אנושית, אולי מרבית בני הגזע הלבן.
בתפיסה גיאוגרפית כוללת, אירופה
נראית כמו חצי אי הבולט מן הגוש הגדול יותר של אסיה – מעֵין המשך מתבדר של ערבות
רוסיה, כביכול. לדעת הכותב יש בכך הסבר לכמה תופעות בעולמנו; אולי כל הפילוסופיה
הנקראת כיום 'תרבות המערב' נשענת על פרט גיאוגרפי זה. נציֵן כבר כעת כי את התופעה
החברתית (אם נסכים, לצורך דיוננו, ללכת בדרך ההנְחלה המצטברת) יש להשוות אל תנועות
אֻכלוסין במתארי קרקע אחרים בתנאים גיאוגרפיים דומים,
כלומר: עלינו להתייחס לתנועת אנוש אל מקום המחֻבּר לשאר העולם היבשתי בצדו האחד
בלבד – תנועת פלישה /
הגירה אל תוך חצי אי.
ראשית יש לדיֵק:
יבשת אירופה איננה, ומעולם גם לא היתה, מנֻתקת לגמרי משכנותיה האחרות בדרום מזרח
ובדרום (כמו, למשל, אפריקה המוקפת באוקיינוס האטלנטי ממערב ובאוקיָנוס
ההֹדי ממזרח), אך המעברים, אפִלו בתחבורת ימינו, קשים
יותר וכרוכים במאמץ ארגוני נוסף [זהו הענין בו עוסק הכותב כאן: חשיפת הצד הארגוני
ביחסי הגומלין בתוך אירופה הקדומה ובינה לשאר העולם, וגלוי החוליה המקשרת בין חשיפה
זאת לבין המושג העמום 'תוקפנות טבעית']. קשרים אלו עם צפון-אפריקה והקשת הפוריה ודאי
היו בעיתיים למדי כשמסע מגדות הפרת לירושלִַם, למשל, היה אתגר שנתי – כמו בימי
האימפריה הרומית; על אחת כמה וכמה היה זה מבצע מֻרכב בתקופות קדומות יותר.
איך הגיעו אבות אבותיהם של המתגוררים באירופה באלף האחרון אל ארצותיהם? תמיד,
כמובן, התקיְמו חריגים. תמיד היו מעטים
שיכלו להפליג בכלי שיט כלשהו על פני 15 ה-ק"מ המפרידים בין טנג'ר לג'יבראלטר, או לצלוח
כך את הבוספורוס. גם הפלגה החוצה את הים
התיכון במקומות נוספים היתה בת
בצוע. נוכל אפילו לדמיין קבוצת יורדי ים שנסחפו והגיעו לחופי אַיְרֶה בעזרת זרם
הגולף. אבל רֹב עצום של המגיעים בתקופת הארד ואילך לאירופה (בזמנים בהם כמעט כל
אלה אפִלו לא הכירו שֵם זה) באו ברגל, אולי בעגלה נגררת ע"י
חמור וכו'. דהיְנו: לא עמדו לרשותם אותן ספינות-סירות שנזכרו כאן. מסקנה הכרחית
ראשונה (שום חוקר בר דעת אינו מכחיש זאת): ה ם ב א ו מ ן ה מ ז ר ח [הערה: הכותב מכליל במושג "הסטוריה"
את כל קורות המין האנושי].
האמור להלן איננו חל על סביבה/תקופה מֻגדרות כי ההתיַחסות היא תהליכית.
האנשים הולכים, רעבים למדי וקצרי
רוח, בעקבות המנהיג למצוא להם מנוחה, אולי גם נחלה. הם בדרך – אי-שם בין הקוְקז ליער השחֹר – כבר שבועות מספר (אולי חֳדשִים מספר;
תחושת "הזמן החולף" עדין לא השתרשה בתודעת בני אותם ימים), ואין הם
נודדים מטבעם כי אם נלחצים: מגֹרשים/מובסים/פליטי מגֵפה וכד'. לפנות ערב הם חונים
על גדות נהר כלשהו, המספק להם מיָדית מים לשתיה ודגים למאכל; הם משתמשים בחֳמרים
המצויים שם מן הדומם והצומח ובעזרת כמה רצועות עור שנשתמרו מקימים לעצמם מחסות,
ובשלב הבא אף מעונות, לעבור בהם את הזמן הדרוש להשתקמות והתאוששות. חולפים כמה חֳדשים,
אולי שנים, מזג האויר משתנה בחִלופן של העונות; תינוקות נולדים, חולים וזקנים
נפטרים. לא תמיד הטבע מאיר פנים, אבל האנשים מוצאים דרכים להפיק מהסביבה את הדרוש.
עם הזמן מסתגלים הנשארים בחיים שם לאותו אזור ואף מוצאים יתרונות ברורים בישוב המתהוֶה והולך. אך התנאים המשֻפָּרים גורמים, מלבד העליה ברמת
החיים, גם להתרבות מספרית (ובמקרים רבים מצטרפים למחנה פליטים נוספים) – אמת, כל
עוד יש מספיק מרעה לבהמות וכד', כלומר: אפשר להשיג מספיק אוכל עבור כֻּלם, האנשים
לא יחפשו צרות ולא יצמצמו את מספרם בהרג הדדי. בַּקָּרַת ילודה היא עדין
חזון לאחרית הימים ולכן, תוך שנים-שלושה דורות (כלומר: עדין בקשר זכרון עם המסע),
נוצר במחנה, שהפך לישוב קבע, עֹדף אֻכלוסין.
לאן ילכו ה'מיֻתרים'?
אם ישארו באותו ישוב, יש חשש ודאִי למהומות-דמים (כמו בכל מקום בו מצטברים יצורים
במצוקה קיומית – בלי קשר ישיר אל ה'אלימות האירופית'
המיֻחדת עליה נעמוד מיד). הליכה מזרחה מתקשרת בזכרון הקבוצתי לרעב ולתבוסה. מצפון
ומדרום יש מחנות-ישובים אחרים שהגיעו לשם בנסִבּות דומות. מה נשאר? עֵבר הנהר, כלומר
– הגדה מנגד.
עכשו מתעוררות כמה שאלות טכניות.
את הנהר אפשר, אמנם, לחצות בשחיה (וכבר היו צעירים עזי
נפש רבים שעשו כן וחזרו), אך השוקלים את האפשרות לקום וללכת הם בני כל הגילים,
כולל נשים ותינוקות; יש להם רכוש מסֻים (בעִקר בעלי חיים), וכל אלה מקשים על צליחה
'רטֻבּה' כזאת. לכן נחוץ לבנות אסדה(ות) לצֹרך המעבר. הֱוֵה אומר: אם
יש לך אמצעים, אם אתה מחונן בכשורים מעשיים-ארגוניים,
ירבו הסכויים שתגיע לגדה המערבית בשלום וניני ניניך
יספרו על כך באותה ארץ. אם אין לך, תֵאלץ להשאר בגדה המזרחית ולבחור, בסופו של דבר, בין גויעה אטית ברעב או
מלחמת קיום. יותר ממחצית הנהרות
הגדולים באירופה (במֻשָּׂג זה מתכוֵן הכותב לגוש המרכזי, בו עברו במשך הדורות גלי המהגרים) זורמים, פחות
או יותר, צפונה או דרומה. כעבור
כשלושה דורות נשנית התמונה דלעיל. מסקנה בלתי
נמנעת שניה: באירופה-של-תקופת-הארד,
הליכה מערבה
(=שפור נכר בהשגת אמצעי מחיה) היא
נחלתם של המאֻרגנים טוב יותר וגם, אין טעם להסתיר זאת, של התקיפים
יותר. יושם נא אל לב: לא הוצג פה תֵאור פרטי של ארוע מסֻים,
תָּחום במרחב/זמן. אין זאת הרצאה בהסטוריה. כאן, כפי שהֻדגש
לעיל, מצטיֵר לפנינו תהליך המתקשר באופן קבוע בכוון גיאוגרפי מֻבהק: שפור סכויי ההשרדות (כך בכל
מקום), או התנועה מערבה (כפי המסתבר באירופה), כרוכים בהתפתחות ארגונית.
נכון, רק רֹב הנהרות
באירופה (המצומצמת) זורמים בקו צפון-דרום. לעתים הליכה מערבה דוקא, פֵּרושה
הסתבכות בשטחי יער או ביצה (שכסו אז שטחים נרחבים בשפלת אירופה). קו התקדמותו של כל
קבוץ אנושי הנאלץ לעקור ממקומו הוא, בדרך כלל, פתלתול ועקלתוני. פה ושם מתרומם רכס
הרים המשבש את התנועה הכללית 'מערבה'. נוכל לכלול בנקֻדה זאת גם את הבאים לאירופה
בדרכי הים שנזכרו לעיל. אך גם אז אין, עקרונית, כל הבדל: החזקים מגיעים למקומות
טובים יותר (קצת דרויניסטי?). החזקים הם המאֻרגנים – והזכרון המצטבר מַקנה יתרון
דור-דורי גובר והולך לתקיפות.
זהו נסיון לקבוע את שֹׁרש האלימות
האירופית בתקופת ההתיַשבות; אולם אין דבר קל מהזמת תֵאוריה זאת. כל שעלינו לעשות
הוא להצביע על כמה עמים באירופה הרחוקים מאלימות כרחוק מזרח ממערב. יתר על כן: לא
פעם נגלה שני עמים אירופיים שכנים, בהם דוקא המזרחי – יותר אלים (בסטטיסטיקה הפנימית או
ביחסים ביניהם).
כל אלה חיָבים להיות מיֻחסים
למציאות שנצטברה עד ימינו, אחרי מאות שנים של פעולות אלימוּת שונות ומגֻוָּנות –
כולל מלחמת-הכל-בכל שנכפתה פעמַים במאה העשרים על אירופה [טוב, נשליט כאן קצת סדר:
'אירופה' הגיאוגרפית היא גוש הקרקעות הכולל בימינו את ערבות פולין-אוקראינה,
צ'כיה-סלובקיה-הונגריה, אוסטריה-גרמניה ומזרח צרפת; 'אירופה' האנושית
משתרעת כמעט על כל השטח הנקרא 'העולם המערבי' – כי אירופה הגיאוגרפית היתה מקורם
של רֹב התושבים המחזיקים כיום
בשלטון באירופה האנושית]. בנוסף, הכותב טוען כי גם מציאוּתם של עמים שלֵוִים
באירופה של ימינו אין בה כדי להפריך את התיחסותו הנ"ל, כי:
א. בסוף עִדן הקרח האחרון עדַין
היה קשר חפשי עם אפריקה הצפונית וה'הוֹמוֹ סַפְּיֶנס' שהגיעו אז לאירופה לא נזקקו למניע כמו תקיפוּת-יתר,
או להמצאה טכנולוגית, כדי לעבור ממקום למקום; כדי לשרוד באקלים התת-קֹטבי הם פִתחו לעצמם את הנחוץ, בלי קשר לרוחות השמים
[מלבד עניני פֻלחן]. לכן במקומות מסֻימים היתה, בהכרח, השפעה מְמַתֶּנת של האֻכלוסיה
שהיתה באירופה לפני הנהירה ממזרח, על המהגרים שבאו להתישב
אחר כך. בשלב קביעת 'האֹפי הלאֻמי' שם היה הדחף
מערבה גורם חשוב, אך לא עקרי; ואצל אומות 'מעֹרבות' כאלה נגלה גם כי הנטיה
הקפיטליסטית חלשה יותר.
ב. שיפור אמצעי התחבורה
ב-25 המאות האחרונות יצר כווני השפעות (העולם ההלני, האימפריה [ואח"כ הכנסיה]
של רומי) מדרום צפונה דוקא – אל מרכז אירופה ומשם הלאה אל בריטניה, סקנדינביה
והאזור הסלאבי. אמנם, אפִלו בתנועות אלה היה יתרון ברור לגוף המאֻרגן/תקיף יותר;
הוא אשר אמרנו לעיל. דוק: אבותיהם של הרוסים בני ימינו הֻשפעו
מתושבי סוֶריג (=שוֵדיה) בני זמנם; ואִלו עִקרי הדת הפרבוסלאבית מקורם בביזנץ, ושתי
תופעות אלו נקשרו לתנועה לאֹרך
הנהרות הגדולים במזרח אירופה; כי, בנגוד לפליטים, מהגרים ושאר נלחצים, סוחרים וכֹהני-דת
אינם חיָבים לצלוח נהרות.
ג. גם אם נדמה כי הנתונים העכשויים
סותרים את ההסבר שנרמז לעיל (ומיד נרחיב בו), כמו אצל לאֹם עכשוי המתנזר (כמעט) מלוחמנות כלפי אחרים, נוכל בקלות להראות כי הנטיה לאלימות אצלם
היא, בפשטות, מֻפנמת ובטויהּ
כיום הוא ביצר אָבדנות – שתיָנות/סמים והתאבדֻיות.
תורת קלוין
נתקבלה על לבם של אירופאים רבים, בין היתר, כי התאימה לכל אלה. מעמדכם בעולם הזה מֻכתב ע"י מעשיכם בהֹוה,
וכך יהיה גם בעולם הבא. בראשית ימיה של החקלאות במושבות האמריקניות (וגם בימי
התפשטות ארצות הברית) נהגו להקצות שטחים חדשים בשִטת 'כל הקודם זוכה' – תחרֻיות של
ריצה (מערבה!) שקבעו תחומים לדורות. לא נודע על חלוקת נחלות בדרך כזאת בשום מקום
מחוץ לתרבות המערב. כָּל דְּאַלִּים גְּבַר. השפעת גישה זאת כה חזקה במעֻזי תרבות המערב עד כי בתאוַת העֹשר נדבקו, מלבד הקלויניסטים הנ"ל, גם קתולים אדוקים – במקום לקבל בהכנעה
(בהתאם לדוקטרינה) את גזרת היושב במרומים; גם הם אצים ליזום-לשנות-להצליח בכל מחיר
(בריאותי, חברתי, נפשי, ו/או פוליטי). ה-'יָזמה-ויהי-מה' חוזרת וקורעת משפחות,
חוזרת והורסת נשמות – אז מה!
רבים סבורים שהמהפכות במאותינו האחרונות (התעשיָתית/חברתית
והאלקטרונית/תרבותית) גרמו לקצב המטֹרף של מערבֹּלת חיינו. הסחרור הצרכני/רגשי
מכלה כל חלקה טובה כנהר גואה והפתרון למצבים המוניים של תת-תזונה ועוינוּת נראֶה
רחוק מאֵי פעם. לדעת הכותב, התיאור הנכון הוא: השקפת עולם של צֹרך במרוץ-שֵדים
הכתיבה מלכתחילה את ההתפשטות הקולוניאלית (אצל אלכסנדר מוקדון וכל הכובשים שבאו
בעקבותיו) ואת הפִתוח התעשיָתי שבא לשרת אותה (נשק, תחבורה ואספקה). השקפת עולם זאת
נובעת ממערכת הלחצים בה תפקדו המתישבים באירופה לפני כמה אלפי שנים, בטרם נוצרו שם
המסגרות הפוליטיות שקִבְּעו את האלימות בגדרים של צבא ומשימות לאֻמיות.
היא עדין מהדהדת במדיניות ובתורה הצבאית של המאות האחרונות: אנחנו חיבים לכבוש את הגדה מנגד!
בכל מצב נוכל למצוא את הנהנים
ממנו. תמיד יש בעל(י) עניין בהנצחת תנאי פעולה מסֻימים כי הם מעניקים יתרון (בלתי
הגון) ליודעים לנצל זאת. ההגדרה הנכונה של
המֻשָּׂג 'אימפריאליזם' היא: יָזמתם
של מעטים תקיפים,
המתבססת על עבודת הכפופים
להם בארצם, כדי לצאת למקומות אחרים ולנצל שם את האֻכלוסיה המקומית ואת אוצרות הטבע; בדרך כלל בעזרת
תקיפים מקומיים ('מנהיגי
הילידים').
אכן, אימפריות הוקמו מאז שחר ההִסטוריה ברחבי
עולם במקומות שונים בהם הצליחו בעלי העניָן להקימן, כי בארץ מוצאם היה בסיס של כֹח
אדם למסע הכבוש. איך יכלו הבריטים, שודאי לא
שלטו בהֹדו בזכות מספרם הרב, וגם יתרונותיהם הטכנולוגיים-
תרבותיים אינם סִבּה מספקת (כל הֹדי
יכול ללמוד את רזי הטכנולוגיה או להשיג הבנה נאותה באוצר תרבות אירופה), למשול
מאות שנים בתת היבשת הענקית – שכללה אז את הֹדו-פקיסטן-בנגלדש של ימינו? הגורם האמִתי
שבלעדיו לא היו הבריטים מחזיקים בשליטה על ההֹדים היה, לבושתם של הנִדכָּאים, צרוף
מנצח: יריבוּת בלתי פוסקת בין הנסיכים ויצירת שכבת מְדַכְּאים מקומיים. כ-60
שנה אחרי קבלת העצמאות, עדין אין להֹדו שפה רשמית אחת, למעשה; אין אפשרות לתַקשר
שם, מעבר למסגרת המקומית, בלי ידיעת השפה האנגלית – ואין הדבר נובע מהשפעה
אמריקנית כלשהי. ספור דומה היה כמעט בכל מקום אחר בו השתלט מעוט אירופי קטן על
המון ילידים שהֻגדרו אז, למרבה הנֹחות
הממסדית ולהרגעת המצפון, כ'כופרים נבערים מדעת'. הדחיפה
להתיַשבות הפליטים שבאו על סיפון "מֵי פ'לַאוֶּר"
ב-כּיפּ קוֹד היתה, על פי המסֹרת, רדיפה דתית; בכך היא בין החריגים הבודדים לעֻמת
מרבית המתיַשבים באותה ארץ רחבת ידים שבאו לשם בעִקר כדי
לשפר את מצבם הכלכלי. האימפריות שהוקמו בידי האירופיים לא היו מלכתחילה התיַשבותיות (אם כי בדיעבד התפתחה שם התיַשבות
"לבנה", כיום הבסיס השלטוני העִקרי במרבית אותם מקומות), כי אם נצלניות.
להלן עלינו לבדוק אם הנהנתנים רק 'תפסו טרמפ' על המצב או גם עזרו להתהווּת הבעיה
המעמדית.
אך עוד לפני כל זה, הצגתה של
תאוריה בלתי מֻכֶּרת מעוררת תמיד (לפחות) שתי שאלות יסוד:
א. אם זה נכון, היכן הטעות אצל מי שחשבו/חושבים
אחרת?
ב. אם נניח שקבלנו, במה זה עשוי להועיל?
בשאלה הראשונה מבררים אנו את
החשיבה בנושא זה, ובתחומים משיקים לו, לאֹרך הזמנים. בשאלה השניה אנו תוהים על האפשרות
להשתפרות שִקומית של מצוקות קיָמות בין יושבי הפלנטה המיֻסרת
שלנו.
ננסה להשיב.
א.
במקום ההתחמקות האלגנטית-כביכול, "יסביר החלוק על
דעתנו את חֹסר הבנתו", הנובעת משחצנות חסרת בסיס, שׂוּמה עלינו לתפוס את
ההגיון בסברה הנגדית. אם פלוני רואה את המהפכה התעשיתית
כ'אם כל חטאת' שגרמה לכל המחדלים והטעֻיות בקנה מדה
עולמי במשך עשרים העשורים האחרונים, חזקה עליו כי יוכל להבחין בגורמים לאותה מהפכה
מאז ימי הרנסאנס. הוא יוכל גם להצביע על חֲלוּפות שנזנחו ועל ה'כֹח
העליון' הנסתר בו תולים אנו את חֹסר יכולתנו לשנות מהלכים. אולם כל אותה תחיה [=רנסאנס] לא התפוצצה לפתע בפרצופו
של איש – שְׂכִיוֹת החמדה של העבר
המפואר נחשפו בחפירות היסודות
לבנינים חדשים, שהיו נחוצים מאד כי
כבר לפני כן התרחש תהליך מֻרכב של
עליה ברמת החיים ורִבּוי האֻכלוסין. לכן, קימות גם כמה שִטות לִמוד בהן מתחילים
קצת קֹדם: למשל, בהתמוטטות הסופית של האימפריה הרומית (המערבית) ועליָתו של האסלם הכובש. כביכול – הא בהא תליא:
העתקת הדגש הלטיני כלפי צפון וההסתגרות הביזַנטית, בעִקר באזורי אנטוליה-בלקאן
וסביבותיהם, נתגלו כהפקרת מרבית ארצות הים התיכון – מצב-רִיק אותו מִהרו המֻסלמים לנצל.
[עלינו
להביא דברים אלה כאן, כדי לסתור את הנטען בהם.]
האימפריה הרומית לא נפלה ביום אחד.
שום בר-דעת בן התקופה לא הֻפתע – אנו יודעים על עשרות חִבּורים מאז הרומזים, ואף
מודיעים במפֹרש, כי הקץ מתקרב. רבבות יצאו לדרך לפני שיהיה מאֻחר מדי והתישבו בכל מקום אפשרי: בחברת הישות הסלאבית המתהוָה במזרח אירופה, בהתגבשֻיות
שונות במרכז אירופה ובצפון חצי האי האיברי, או במסע למזרח (ה'רחוק'
של אז) ובמקומות נוספים. בראיה לאחור, יציאת הישות הלטינית מאזור הים התיכון ומערב
אסיה התרחשה לאֹרך כל זמן הספירה הנוצרית – ובמשך כל התהליך באו אחרים תחתם, כמו
צפון-אפריקנים, אנשי מרכז אסיה ובני העמים הגרמאנים.
גם הערבים לא באו למקום פנוי-משלטון
– הם פִנו אותו בסדרה של פלישות צבאיות מתֻכננות היטב, במהלכים
אסטרטגיים אותם הם למדו מקודמיהם הפרסים/ההלנים/הרומים.
בהשתלטות צבאם על מרבית השטחים הסובבים את ה'מארֶה נוסטרום' הם לא הסתמכו על צי (מלבד בכבוש דרום סְפַּניה) אלא
להפך: הם תקפו את בסיסי הצי של יריביהם, כל עוד היו שרידי ארגון אצל היריב. צבאם
כלל מתנדבים שבאו להפיץ דת חדשה בעולם (מגמה עליה לא וִתרו עד היום), וגם לִזְכּוֹת,
דרך אגב, בנחלה ארצית. הם הִכּו את הביזַנטים בארץ
ישראל ובסוריה כי ה'רוּמי' טרם התאוששו מ'נצחון-פירוס' שבו הביסו את הפרסים, ומאותה סבה גופהּ הֻכּו
גם הפרסים עצמם. הערבים כבשו חיש את צפון אפריקה כי האזור היה אז מפֻלג לחלוטין,
בלתי מוכן כלל למלחמה. הם הצליחו להשתלט על מרביתו של חצי האי האיברי בעִקר בגלל
המחלוקות בין הממלכות הנוצריות לבין עצמן. לעֻמת זאת, כשעמד מולם כֹח מאֻרגן, הערבים
הֻכו/נסוגו/נמנעו: בשערי אנטוליה (עד בוא התֻרכים, מֻסלמים-לא-ערבים),
בדרום גליה (=צרפת), על גדות האינדוס ובגבול ממלכת זאיר. אפִלו את הכבוש הטטָרי ברוסיה נוכל להגדיר כנסיון השתלטות אסלמי על שטח אירופי.
גם בשנים שבאו אחר כך הֻכתבה התפשטות האסלם (במרחבי אסיה ואפריקה) ע"י חֹק
ההתנגדות המֻעטת. משום כך האסלם הגיע לאינדונזיה ו'דִלג' על מרבית הֹדו, הגיע למערב
אפריקה ו'דִלג' על אתיופיה וכן על זה הדרך.
היתרון נשאר בידי המאֻרגן והתקיף
יותר. ובכל זה,
ודאי שָׂם הקורא את לבו לכך, אין חקירה בשאלה "מדוע נמשכים כל אלה לערבות
אירופה?" – שאלה זאת תשאר פתוחה גם עם השלמת הרשימה.
ב'תורת השלבּים' יש תֻרפּה
נוספת. הסבר-הדומינו מנסה לפסוח על שָלב חשוב: מסעי הצלב (ראיתי פעם אטלס הִסטורי שגם עורכיו עשו "טעות"
זאת). נושאי הצלב לא יצאו לדרך מפני הרעב, או איזו מצוקה קיומית אחרת (אלא אם כן נתעקש
לטעון כי "המצוקה הרעיונית" שתועמלני הכנסיה החדירו בראשיהם שקולה כנגד
כל מצוקה קיומית). הצלבנים לא נִצלו חֻלשה מקומית – אדרבא, הם נאלצו להתמודד יום יום בסכנות מכל עבר. הם החזיקו מעמד, בהפסקות, לנוכח כֹחות
עדיפים כמעט מאתים שנה בזכות ארגון נכון ותוקפנות מתמדת (=תכונותיהם כאירופיים,
לטענת הכותב) ובעזרת בריתות אקראיות; לכך נוכל רק להוסיף את שִבושי הארגון ורפיון הידים אצל יריביהם. הם התרסקו ב'רגע'
בו הבעיות הנ"ל נפתרו (סלאח-א'דין אל-איובּי).
אצל אנשי אירופה קדמה התוקפנות לצֹרך
בהתפשטות; וכך עמים, שכבר פִתחו את הלוחמנות באירופה עשרות דורות, התנגשו במהלך
תנועות אֻכלוסיהם וקיְמו ביניהם מלחמות אכזריות
והרסניות כמו מלחמות הרפורמציה, "מלחמת שלושים השנה" או "מלחמת מאה
השנים" ועוד רבות אחרות שלא 'זכו' לשם פרטי. האלימות המיֻחדת באירופה איננה
באה במקום מעשי השוד, קביעת עֻבדות התישבותיות
בכֹח הזרוע וכד' (מנת חלקו של המין האנושי באלפי מקומות), אלא בנוסף להם.
ב. שאלת התועלת היא, מטבע
הדברים, חשובה יותר כי אין היא מנסה להסביר את העבר (ואין בכך לשלול את יתרונות
למוד ההִסטוריה), אלא מתמודדת עם העתיד; היא עשויה אף להאיר צדדים מֻצללים בהֹוה
בו מבוססות רגלינו עתה. לשם מה בכלל מתעסקים אנו בחקר גורמי אלימות? במישור הפרטני,
יאמרו לנו המטפלים בתיקים, אנו מנסים למנוע הנצחת התופעה במעבר בין-דורי. בתחום הלאֻמי/בינלאֻמי המצב, בהכרח, הרבה
יותר מֻרכב – הלא אינך יוצא לנצח מחר בקרב בו הפסדת אמש. לִמוד לקחי העבר בנושאי
אלימות עולמית כרוך בפוליטיקה עכשוית. לכן, התועלת בלמוד מקורות האלימות האירופית
עשויה להיות ראשית פתרון המצב העגום בו מוצאים האירופיים את עצמם כיום.
בהתמודדות אדם/קבוצה באלימות-עצמית,
יש להתנתק מוֶקטור הזמן לצֹרך ראיה כוללת של המצב; התנתקות זאת מעידה על מודעוּת
לקיומו של אותו וקטור.
אולם להֶבֵּט
הארגוני אין בְּעָיַת אנכרוניזם. מלבד שכלולים טכנולוגיים, ארגון הוא ארגון
כפי שהיה בימי דוד המלך: מי ומי ההולכים. לפי האגדה הכיר אלכסנדר הגדול אישית
כל חיל בצבאו (כ- ¼ מיליון איש בשיאו), בלי מחשב נִשָּׂא. הרומאים, לעומת
זה, לא סמכו על זכרונם: הם (לשמחתם של רושמי העִתים) תִעדו
כל דבר, מפרטי אספקה עד שבוץ הלגיונות. ידיעה מתמדת, מבחינות ציוד/הכשרה/מוראל וכו',
במִקוּמה ויכולתה של כל יחידה, היא סודם הגלוי של נצחונות רבים בתולדותיה של
האלימות המֻסדרת. דֻגמה מֻצלחת לכך עשוי לשמש קרב אוֹסטרָליץ
(להלן).
בהעדר מֻנח מדֻיק יותר, משתמש הכותב
במילה 'ארגון' להגדרת התנהלות פוליטית-צבאית (בעִקר לצֹרכי תוקפנות); ארגון אזרחי תקין עד מצֻין התקיֵם, בדרך כלל,
במקומות רבים על פני הגלובוס ואין רשימה זאת עוסקת בו.
חבורם של שני הסעיפים, אין כאן כל מקום
להפתעה, מקהה את עֻקצהּ של השאלה הכרונולוגית: תולדות ארגון-האלימות הן לִמוד
אקטואלי ביותר.
נכון: ההתארגנות לקראת ארועי אלימות צפויים ונִהולם התקין, ודאי ההתמודדות בארועי אלימות בלתי
צפויים, כמעט לא הצריכו מפות ותרשימים עד אחרי הריקוֹנקְויסטה
(אם כי ידוע לנו על שמוש באמצְעֵי עזר כאלה עוד במצרים העתיקה). גם נפוליון העומד
על הגבעה ומנהל את הגדול בנצחונותיו, זה שאחריו נכנעו
לפניו חלק נִכָּר מדוברי הגרמנית, הוא מצביא בלי כל חפ"ק. גנרל בונפרטה הוא אירופאי אמִתי, לפחות בעניְני ארגון האלימות בהם
הוא עוסק. הוא רואה את תמונת הקרב כי הוא מחונן בתכונה הקיֶמת
אצל כל הנברנים וחלק רב מהיונקים האחרים: תפיסה תלת-ממדית של המציאות. אולם, לא
כמו העכברוש שנחל אותה, המצביא רוכש
תכונה זאת בלמוד מעמיק ובהתבוננות בגורמים כמו טבע האדם, נתוני הסביבה, מאפיְני התקופה וכן כֹחות נפשו-הוא. כל אלה הם מְסמלי ארגון
נכון והם מובאים לידיעתנו כדי שנשכיל להפיק מהם לקח.
בכל אתר ועִדָּן, המבקשים להתקדם
נאלצו לפתור בעיות ארגוניות – ואתה מוצא אינספור מקורות הסטוריים
ואתרים ארכיאולוגיים בהם מתבטאת התמודדות זאת. התנועה יכולה להיות לכל כוון או
אפילו מטה-מעלה (בגורדי השחקים של ימינו), ואין הכרח להדביק לכך את המושג 'מערב'. מדוע
נטפלת דוקא למפת אירופה? האם אין כאן, עם כל הכבוד, גזִירה מֻטעית לאחור – כלומר:
הכנסת הנתונים בדיעבד לתוך משוָאה מֻגמרת?
הסתכלות בתבניות של ארצות אחרות מציגה,
אמנם, אפשרֻיות נוספות. נציגי המין האנושי חדרו במשך ההִסטוריה לחצאי איים גדולים
כמו תת-יבשת הֹדו, הֹדו-סין, ערב (סעודיה), אפריקה הדרומית ועוד, ובאף אחד ממקומות
אלה אין תסמֹנת 'הגדה מנגד'. אפִלו פרץ האלימות שהזכרנו
קֹדם, מסע הכבוש המֻסלמי שיצא לדרך לפני 13 מאות שנה
מחצי האי הערבי, לא חרג מעולם מהתחום הצבאי-דתי אל הכלכלה (לפני שנצביע על
המיליונר הערבי הקונה מניות או משקיע בתִעוש וכד', נבדוק
אם אין הוא עושה זאת ממניעים לאֻמניים-דתיים; גם הערבים
של ימֵינו יסתפקו, בחִשוב אחרון, בהמרת
הדת של כֻּלנו – ותו לא [אין כאן זלזול בעָצמתה של השתלטות רוחנית על רִכּוזי
אוכלוסיה; מאבק דתי עלול ללבוש מראה מכֹער למדי, אולם אינו בהכרח נגרר לאלימות] – וכל היָזמות הכלכליות
במזרח התיכון הערבי, מתעלת סואץ עד אחרון מסופי הנפט, היו מערביות). מהגרים עזבו
במיליונים את הֹדו, הֹדו-סין ואפריקה הדרומית (וכן כל חצי אי שתוכל להצביע עליו),
אך מעטים מביניהם מנסים להשתלט על כלכלת העולם או אף על חלק ממנה כמו בעלי מוצא
אירופי. המהגרים האחרים הם פליטים המחפשים זהות, בית, קהילה, פרנסה. אם כך, אולי אין
המבנה הגיאוגרפי הגורם העִקרי? אולי עלינו
לחפש גורמים נוספים שיצרו
אצל האירופיים, בהתלכדותם עם הנתון
הקרקעי, את הלחץ ל'יָזמה-ויהי-מה'?
נוכל לשער כי התזמון של סוף עדן
הקרח, המישור הנרחב במזרח, מאות שנות התנגשות בתושבים הקודמים וקשרים רופפים שהתקיימו
למרות הכל עם צפון אפריקה הוסיפו, באותה קדרה אירופית, את התבלינים הדרושים – אך
כבר בכתיבת הדברים הללו אנו מבינים כי החֹמר קלוש; תנאים דומים התקיְמו בעשרות
אזורים בעולם בזמן מן הזמנים.
אולם "עיון במפת אירופה"
חושף צד נוסף – ולשם כך נזקקים אנו למפת כל העולם ה'מזרחי',
דהינו: אפריקה-אוסטרלאסיה-אירופה. עדיף, אם נוכל,
להשתמש במפה מיֻשנת ככל האפשר; כן, אפילו מפה מימי
הבינים המאֻחרים. מה קופץ לעינינו מיד? כמובן, יבשת אירופה בראש! אבל מדוע? הלא
בכל המפות עד מסעי הצלב (ובחלקן גם אחר כך) צד מזרח הוא בראש המפה, מטעם
ברור: אדם משכים ומוצא את השמש זוהרת במזרח, אם אין השמים קודרים יותר מדי. כך
הוא, כמובן, בעולם כולו ולכן הכוון 'קֶדֶם' קשור במקור לזמן 'מֻקדם' [ולכן 'אקדמיה' היא מלה
עברית כשרה].
מפת מידבא, כידוע, איננה חריג. בין אם עובדים לאל השמש
ממש או רק נהנים מזיו החמה, ובין אם חולקים כבוד-מה למאור הגדול שנברא ביום הרביעי,
המזרח בראש – חוץ מאשר במפות האירופיות מאז התרחבות האֹפק
המדיני שלהם, לרגל מסעי הצלב ו/או ארועים אחרים במפנה
האלף. מאז 'הֶעֱלו' משרטטי המפות את היבשת הנאורה לראש. עד היום כמעט אין שרטט
המעז להציב בראש המפה משהו מלבד "הצפון האמִתי". הקורא מבין, אל נכון,
כיצד מהפך 'כַּרטוגרפי' זה מתפרשׁ במחשבתו של הכותב. בתודעת זמננו נקבעה הנִגודיוּת בין 'מזרח' (=הגוש הסובייטי לשעבר) לבין 'מערב'
(=אירופה המערבית + ארה"ב וגרורותיהם); אך אם נבדוק את ההתיַחסֻיות
הפוליטיות-הִסטוריות של לפני כמאה וחמישים שנה או קצת יותר,
נגלה: הגבול בין 'מזרח' ל'מערב' איננו ברור, ומשתרע אי
שם במזרח אירופה. הכִוון הפוליטי 'מערב' הוא, לאמִתו של דבר, השקפת עולם
פולשנית-צבאית בת אלף שנה. הפרץ הגדול האחרון שלה, בינתים, הוא השליטה הרוסית
בת שבעים השנה באירופה המזרחית שנסתיְמה רק לפני שנים מעטות.
מלבד נפש האדם אותה קשה מאד לחקור
(ודאי כמעט בלתי אפשרי בדיעבד,
במרחק של כארבעת אלפי שנה), הנתונים פשוטים למדי: שבט צולח נהר למשפחותיו על פי
יָזמות מקומיות. הפתרון עשוי להמצא במי הנהר עצמם. הנהר
אותו יש לחצות הוא מכשול – אך גם מים לשתיה, דגים למאכל ונתיב תחבורה לעת מצוא.
ההרים המיֹערים הגורמים לשבט לסטות ממסלולו הנֹח הם מכשול – אך גם מקור אספקת
עצים, אבני בנין, חיות פרוה וצמחי תבלין-מרפא. הביצה
המסריחה אף היא מכשול – אך גם המקום היחיד המספק קנים, צמחי גומא וכבול. הכותב מיַחס
כאן חשיבות יתרה לעניין חציַּת הנהר, שנעשתה (על פי ההגיון) בדרך כלל מערבה, וטוען
לקשר נסִבּתי בין מצב חוזר ונשנה זה לבין המזג הרתחני של
האירופיים. אם כך, מהו באמת תפקידה
של הגדה מנגד?
מהגרים מֵרַחֲבי אפריקה נדדו במשך
אלפי שנים לפנה הצפון מזרחית של היבשת מפני הרעב. לאחר מאות שנות מאבקים קמו שם ישֻיות פוליטיות שהפכו,
בסופו של דבר, לארץ מצרים המקראית – הבסיס
לזאת של ימינו. כיום משמש הנילוס,
ככל נהר אחר, מקור למי שתיה/רחצה/השקיה, אסם דגים ונתיב שיט. אך עבור המהגר מלפני
ארבעת אלפים שנה היה הנילוס אֱלֹהַ: אין חיים במצרים ללא הנילוס, סוף פסוק. הגדה מנגד היתה,
אפוא, מקום פֻלחן. המצב דומה גם בהֹדו:
מכשול המים העִקרי, הגַנגס, הוא הנהר הקדוש עבור מיליוני הִנדואים
ומכשיר מהימן להזדככות. בסעודיה אין נהרות כלל; אפִלו נחלים קטנים נדירים שם
ביותר. החיל בצבאו של מֻחמד לא עסק, מכל מקום, בשאלות תיאולוגיות במסעי הכבוש של
סוף המאה השביעית למא"ה ולא נזקק להאלהת נהר זה או אחר, כי בתפיסת המֻסלמי גם מים שאובים יהיו כשרים לטהרה-טרם-תפילה (כמתאפיין
בדת שנולדה באזור יבש). גם באפריקה הדרומית אין הנתונים שוים
לאלו של אירופה: חגורת המדבריות חוסמת ממילא את ההגירה הרגילה מהאזור המיֹער דרומה, ולכן לא היה צֹרך ביָזמה תוקפנית ובאמצְעי
ארגון אלימים כדי לשרוד – להפך, בעלי התכונות התרומיות-קהִלתיות
עברו את מבחן ההסתגלות (זאת, בטרם התערבו במצב גורמי-'תרבות' נוספים, כמו סוחרי העבדים המֻסלמים שידם הארוכה הגיעה עד נהר הקונגו, וכן הקפיטליסטים
האירופים – שדאגו, בין היתר, לציֵד את צבא הזולו בחרבות [עודפי התעשיה של אירופה
שבצבאותיה עברו אז לרובה האישי], אך זאת כבר אופרה אחרת). יש, אמנם, גם שחֹרים שהתרגלו
חיש-קל לחיי הבורגנות באמריקה; אך מעטים אלה הם, בדרך כלל, ממקור מערב אפריקני (אם
נחזור לרגע לבדיקת התבנית הגיאוגרפית: גם במערב אפריקה מרבית הנהרות הם מקבילים, בדרכם לאוקיאנוס האטלנטי). בחצי
האי הֹדו-סין מלאו רכסי הרים נִשאים את תפקידם של המדבריות בשתי הדֻגמאות הקודמות; ומסתבר כי מקור האלימות שם הוא, מכל מקום,
רעב המוני ומתמשך.
אבל הנודד-לשעבר שהגיע לשפלת
אירופה כבר לא יִחס קדֻשה לנהר כלשהו. הוא נִצל אותו על פי צרכיו: הוא השתמש
בגדותיו להתויַת גבולות לנחלותיו; הוא הניע בזרמיו
טחנות לגרעיניו; הוא ודאי קִלל אותו כשאדם יקר לו טבע במימיו. האלֹהַ של איש
אירופה היה מִטַּלטל מלכתחילה; רק קברותיהם של אנשים שהתקדשו בחייהם או אחר מותם
יצרו בדיעבד אתרים קדושים. "הר קדוש" ביבשת אירופה נגדר כך בגלל
הכנסיה ו/או המנזר שנבנו עליו, ולא להפך (כמו בארץ הקֹדש). הצלב המִטַּלטל קָדַם
לקתדראלה כמעט אלף שנה. תופעת ה"כעבה" הנה בלתי אפשרית באירופה (אם כי
בשעת הכתיבה נמשכת הפלישה ה'שקטה' של המֻסלמים לאירופה), כי האירופי נשא עמו את אלֹהיו
בתנועתו, לא שאף להגיע אליו. אולי זה שֹׁרש הענין: הרבה לפני שהכס הקדוש קבע את
משכנו ברומא/אביניון, קנטרברי
או מוסקבה, האדם האירופי ידע כי אחד מתפקידיו הוא הסעת סמל האלֹהוּת
שלו ברחבי העולם. פסלוני העץ/עצם לא עזרו לאיש, כמובן. תיָר שבא פעם אל כפר אירי הֻפתע
לגלות, בקצות הגג שכִּסָּה את כנסיַת הכפר, שני פסילי דרקונים קטנים –
בעוד הצלב הרשמי התנוסס באמצע.
"מה טיבם של אלה?" תהה התיָר באָזני מארחו, שהתיַמר
להיות קתולי אדוק, ונענה: "שום דבר עוד לא בטוח – שיהיו גם אלה כאן." כך,
עם הזמן התרגל איש אירופה לבצע את
הטקס המאֻבָּן, ולסמוך בעִקר על
עצמו. מכפלת מסקנה זאת בגורם הזמן נותנת את בטחונם של אנשי השבט בגבורים-המוצלחים
בקרבם ומכאן קצרה הדרך להסתמכות העם על המעמד הלוחם-שליט. שוב, הלל ושבח להורגים
המאֻרגנים.
עד כה לא נודע לכותב על סטטיסטיקה
של האלימות הבינלאֻמית אצל אנשי אירופה לדורותיהם, וספק
אם נוכל אי פעם לערוך רשימה כזאת (כי
הסטטיסטיקה היא חדוש, ועצם הגדרת מֻשׂג
האלימות שָנוי במחלוקת ונתון להשתנוּת בדורנו: פעם "אלים" היה איש
אגרוף; כיום, לעתים, די להרים קול או לשלוח מכתב כדי 'לזכות' בתֹאר
הנ"ל – ולא נרחיב כאן באשר טרם הזכרנו: ההתפרעֻיות
במוסדות 'חִנוך' ובמגרשי הספורט, וזִהומה של הלשון בפוליטיקה).
אך אפשר לקבוע בסבירות די גבוהה כי רֹב עצום של גִלויי האלימות באירופה עד לפני
כאלף שנים וכן רֹב נִכָּר בהם באלף האחרון היו, מתחילה ועד סוף, עניינים
אירופיים-פנימיים (אפילו הלוֶציה הרוגעת לא השיגה את
עצמאותה מידי האַוּסטרים ללא מעשי גבורה אלימים). לפיכך בן אירופה בתקופתם של מסעי
הצלב הוא כבר תוצר מֻגמר של כמאתיים דורות בהם השתרשה אצלו הגישה הארגונית-אלימה
והיתה לנֹהג מקֻבל. ולכן גם בן אירופה היוצא ממנה אחרי מסעי הצלב, באלף האחרון, ויהא זה לכל
תכלית: מהפצת דת עד קשירת יחסי מסחר, מחִפוש כלה מתאימה
עד מחקר מדעי כלשהו, כמעט אינו מכיר דרך מלבד פולשנות.
נכון: במשך מאה וחמישים השנים האחרונות ב'מערב' (כהגדרת
קבוצת אֻכלוסין: צאצאי אירופיים שהתאזרחו במקומות שונים
בעולם, מקנדה עד אוסטרליה) כבר לֻמדנו להכחיש את נטיותינו אלה כדי להיות 'בסדר' בעולם
הצביעות שלנו. ונכון גם כי בינתים למדו את השִטה והתרגלו אליה שליטים אידי-אמינים
ויאסר-ערפאתים למיניהם (הקורא מֻזמן לעדכן את הרשימה: פול
פוט, בין-לאדן...)
הנבדלים, אולי, מאנשי המערב האותנטיים בשיוך הגזעי (?) ובכתֹבת המגורים, אך לא במקורות
המימון והתמיכה.
אבל היו אלפי מקרים בהִסטוריה האנושית, בלי כל קשר ידוע לתרבות אירופה אז/עכשו,
בהם נחתכו גורלות בקרבות זוָעתיים או במעשי טבח מצמררים
(אחדים מהם אף הובאו בכתבי הקֹדש) – למן המאבקים
לשליטה על שפלת סין ועד הכבושים האצטקיים!
ראשית נחזור ונבדיל בין הנלחמים מפני
קיבתם הריקה או להגנת חיי יקיריהם (ודרך המנוסה חסומה בפניהם) לבין הכובשים את ארץ
זולתם למען רמת חיים מסֻימת. אם נתקשה לעשות הבחנה כזאת, נשוב לשאלה התיאולוגית
(שחשיבותה בחקר האלימות עולה והולכת מאז הרפורמציה) – את האינקויזיציה (מוסד נכבד זה קיָם עד
היום!) כבר
הזכרנו? גם השאלה ה"סטטיסטית"-כביכול, תכיפות מעשי האלימות תוך דחיַת
שאר הפתרונות הפוליטיים בכל אותם סכסוכים, חשובה מאד. למשל, אצל רבים מאותם עמים לא-אירופיים
שנתפסו ברגע מסֻים
בתולדותיהם
למאבק אלים היתה האלֹהות למוסד גיאוגרפי קבוע, דהיְנו: הם נעשו קשורים לקדֻשתו
של מקום פלוני. מהרגע בו הופך מְסַמֵּל האלֹהות מניָד לניָח (שָלב נחוץ בהפגת
מתחים בין-שבטיים; ר: משכן שילֹה)
אנוס
המאמין להגן על כבודו של היכל האלַֹה
בהִצמדות לאתר אחד נתון. מצטמצמת, אפוא, רשימת האמצעים העומדים לרשות הלוחם בן
אותה אמונה, והוא נעשה אלים יותר (מלחמת אבן העזר וחֻרבן שילֹה) אף אם אין תכונה זאת
מֻטבעת בו. לעומתו, כל הפולשים האירופיים נשאו את האליל (=סמלו; הבדל חֲסַר משמעות
עבור ההמון) מנצחון לנצחון. ודאי הם יכלו להיות גמישים יותר בברירת אמצעי השכנוע,
ובכל זאת העדיפו את האלימות. מדוע?
כמו כן, עדין לא התבררה עד תֹם התועלת
בחשיפת מקור האלימות האירופי. הרי לא נוכל להשכיב את אירופה (בדיעבד) על ספת
הפסיכולוג וגם לא נוכל לרשום עבורהּ סמי הרגעה! כפי שלא נוכל להחזיר את הגלגל
לאחור: היינו ונהייה כפופי-זמן. ואפִלו אם נצליח לחרוג מהזמן; אפִלו אם, בהנף קֻלמוס של סופר בדיוני פרוע, נשוב לעִדן הקרח ו'נתקן' את הגיאוגרפיה של אירופה, האם בטוחים אנו כי בכך
נפתרה הבעיה ולא הֻחרפה? מה מחזק את השערתנו הגיאוגרפית? ובכן, שאלה זאת מתיַחסת לנושא עכשוי ביותר למרות צביונה האקדמי-הִסטורי כביכול. להשערה הגיאוגרפית מצטרפת הבדיקה התיאולוגית;
צרוף זה איננו חורג ממסגרת ה"טרם הֻפרכו" ולפי
שעה די לנו בכך. אולם הדבר נחוץ מאד כי עלינו ללמוד לקח ולהשתפר בנתונים הקיָמים (נדושה זאת ודאי מֻכּרת לכֻלנו). את זה, למצער, חיבים
אנו לנסות למען המשך קיומנו ולמען היות המין האנושי נושא בכבוד את צלם אלֹהים שלו.
אין זה שעור בהִסטוריה, כפי שכבר נאמר לעיל, אך מידיעת
תולדות האנושות (קמצוצי הִסטוריה מעטים בלבד נזכרו כאן)
אפשר ללמוד רבות; ומחובתנו לעשות זאת, בטרם נכלה איש את אחיו בכל מיתה משֻנה
אפשרית בעולמנו היחיד, הממשיך להתחמם.
נכון להיום, מפת העולם מלאה בישֻיות פוליטיות עד אין מספר. כל טוען-לראשות-כפר מסדר לעצמו
'לובי' של תומכים; כל מנהיג רעיוני זוטר מנסה להשפיע על כלל תושבי הגלובוס. כלֵי
הביטוי מגֻיסים עד המיקרו-בַּייט האחרון להתפארויות ריקות ולהבטחות שוא. דרכי
האלימות המקוריות, כלפי גופו-רכושו-כבודו של אדם, עדין שרירות וקיָמות ואליהן
נוספו עוד רבות, מהנִשול הקרקעי הוַתיק
עד פריצוֹת מחשב ומשלוחי "וירוס". רע עוד יותר הוא המצב בנושא האלימות
כלפי "כֻּלם" חסר הזהות. משליכי פסֹלת ברשות הרבים, מזהמי משאבּים חסרי
מצפון, פולטי גזים רעילים, מפיצי מזון קלוקל – מעט דֻגמאות מתוך המוני הנסיונות להשמיד
אותנו – כל אלה פועלים, בדרך כלל, ללא ציוּן המען, אך נזקיהם המצטברים כלפי כל אחד
מאתנו עצומים וּמְסַכְּני-חיים. וכדי שהפתרונות לכך לא יהיו, חלילה, פשוטים מדי –
ברֹב המקרים אין כמעט כל דרך לזִהויים המֻחלט של האשמים
הישירים או של משלחיהם. אתה יוצא ומגלה את הטִנֹפת כבר שם, את הסחורה-בלי-תיוג שכבר נקנתה, את ענן הרעל שכבר
התפשט מעל העיר, את אתר גנֵבת החלוקים / החול וכו' שכבר נִטַּש, את המתכות שכבר נעלמו
וכד' – ואין על אף אחד מה'קָרבנות' הנ"ל ודומיהם כל טביעות אצבעות או סימן אחר. בל יֻפתע
איש לגלות קשרים אמיצים בין סעיפים
שונים שנמנו לעיל. גזלן נכסי הצבור חוסה בשִחודו של
הפעיל הפוליטי; תעשיַן הנשק חותר להשפעה מכרעת באמצעי התקשֹׁרת; מזהם האויר / מקור-המים נעזר בחבורת
בריונים (נוכל לשנות את הצֵרופים
כרצוננו)... שוב, אלה הן רק "על קצה המזלג" מבין התופעות המצויות
בסביבה.
ובכל אלה ועוד רבים וחמוּרים מהם,
כמו נגעי הזנות, הפּורנו והסמים – נתמודד ע"י עיון במבנה הגיאוגרפי של אירופה
וחקר ההשקפות התיאולוגיות של התוקפנים בעולם?!
כבר הזכרנו כי השנוי הגשמי הוא מאתנו
והלאה. הרי בעתיד הקרוב, וּודאי בדיעבד, לא נוכל לקבוע אף את צורתו של אי קטן (ולוּ
מהסבּה הכספית). האנושות צועדת פקוחת-עין אל הקטסטרופה, והשאלה היא: טוב, אז מה
עושים? וראש לכל, מה לא עושים? –
לא מבטלים את הבלתי צפוי. אם נאבקת כדי לכבוש את השלטון במקום פלוני ואז גִלית, אחרי הצלחתך, כי המשרה החדשה כוללת גם
התיחסות לנושאים בלתי אהודים, אין לך רשות להתעלם מהם בטענת "לוּ
ידעתי על כך קודם, לא הייתי במתמודדים". עליך להמשיך הלאה, לעסוק בקטנות
ובגדולות ולמצוא את הסִפוק
הצבורי-אישי דוקא בפתרון הבעיות הנסתרות. כמו שאם קניתי מכונית בעלת תכונות א ב ו-ג,
אוסיף לנהוג בה גם למרות ד, אותהּ
גליתי מאֻחר יותר (כל עוד אין סכנה בדבר). לא נוכל, לעת עתה, לבטל את היותם של
האירופיים והאירופיים-לשעבר שתיָנים אלימים, ולא מן החכמה להתעלם מכך. אבל יהא כלל
זה נר לרגלינו: חפצים מסֻימים נִתנים לשדרוג; ואילו את הזולת קשה מאד (וכן לא מֻמלץ) לשנות; כמו כן אין בידינו להזיז ממקומו את ההר אפִלו
בסנטימטר אחד. אך נוכל גם נוכל בהחלט לדאוג להשתנותנו-אנו. כל אדם יוכל לשפר את
הטעון תקון בעצמו וזה ראוי ורצוי. גם תקונם העצמי של
בעלי 'האלימות האירופית' הנ"ל עשוי להתרחש, לפחות בחלקו, דרך אותו 'צִנור' בו
חדרה אותה תכונה אל האֹפי האירופי.
יפה מאד! כעת עברנו לעִסוק בחִנוך-המונים.
אגב, המאמין היהודי אינו קיָם בשני צדדיה של המשוָאה: מחד, היהודים נאסרו בעבודת
האל מחוץ לאתר מֻגדר (הר הבית בירושלִַם), ומאידך הם עברו תקופות ארֻכּוֹת
בתולדותיהם ללא כל אלֹהות ממשית (כך עד היום).
בן הלאֹם היהודי איננו אלים מסִבות
רבות. באלפיִם השנים האחרונות היהודי חדל ממעשי אלימותו הנדירים (מחוץ למסגרת
צבאית) כי שום גורם פוליטי קיָם לא היה מרשה זאת. אך עוד קֹדם לכן, גם בתקופות
הקצרות בהן שלט עם ישראל באימפריה קטנה, נבע דבר זה בעיקר מחֻלשות היריבים. היהודי
אינו אלים מטבעו (אפילו מצוַת עשה מפֹרשת "לֹא-תְּחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה"
לא הֻגשמה במלואהּ) על אף היותו 'נושא את אלֹהיו עמו'
כי אלֹה זה לא היה גשמי מאז
ומעולם. הוא שוכן בלבו של היהודי, בכל רמ"ח אבריו ובכל אחד ממעשיו או מחדליו
של היהודי [נקֻדה
למחשבה: האם גשמיוּת האלֹהַ מביאה לחָמרנות נצלנית? ודאי לא ישירות, אך הרעיון
עצמו ראוי לבדיקה].
ואם נרצה לבדוק את שאלת ארגון האלימות:
אצל היהודים התקיֵם ארגון קהִלתי יעיל מאד – אולם הוא בא כתחליף לאלימות, ולא
כמסגרת לה. אנו חווים, מאז תחילת המאה העשרים, רִבּוי
מדהים של אלימות בתוך העם היהודי
(ובעִקר במדינתו); כמעט כֻּלו 'יבוא' מארצות דוברות ערבית/אנגלית/גרמנית/רוסית/צרפתית
וכד'.
נכון, עיון במפת אירופה אין בו די;
וגם הוספת ההבחנה התיאולוגית אינה אלא שפור מֻעט. בלִמוד ההסטוריה, כזכור לכל חובשי ספסלי בתי הספר, הֻשתלו בנו תהליכים כלל-אנושיים
וכן תופעות מיֻחדות-יִחודיות לעמנו-אזורנו. תלמיד בנגלי
ועמיתו הקולומביאני, למשל, לא יטפלו באותן סוגיות הסטוריות;
כי, בכל מקרה, שונות הן השקפות העולם של התלמידים/ההורים/המורים. כל תהליך הוא
כרונולוגי: הארועים תפסו מקומות על רצף הזמן, ושנתות אלה הן-הן
המצֻינות על ידינו כ"התאריכים בהם חלו" אותם ארועים. כרגע השתמשנו בבטוי 'הֻשתלו',
כי המורה הנִצב בפני הכתה אף אינו מתימר
להוכיח את קביעותיו הרבות אלא [איפה הדמוקרטיה?] משתמש בסמכותיותו כדי לכפות את דעתו על
הנתונים למרותו. כֹחו הגדול הוא ב"צריכים להצליח במבחן". כֻּלנו עברנו
זאת בנעורינו, רבים המשיכו בכך בלמודים אקדמאיים וחלקנו אף חוֹוה זאת באתרי התעסוקה.
אך גם מורה טוב להסטוריה, המסיֵע בידי התלמיד
לעמוד על כלל התהליך, למעשה אנוס לכפות
את תפיסתו. כי שום שלטון לא ישקף את דעת הרֹב, ובכלל זה אפִלו הדמו-קרטיה
האתונאית (רכיב
ה"דֶמוֹס" במֻשָּׂג זה התיַחס
אל כמה אלפי אזרחים חֹפשיים, תושבי אתונה,
ולא הובאו בחשבונו הנשים והעבדים שעסקו, למעשה, בכל המלאכות מלבד משפט, פעילות שלטונית
ובטחון).
במקרים מְעטים יֻכלו הנתינים לברך על המֻגמר; בדרך כלל יקללו את המחליט לפני ואחרי
החלטתו. גם המנהיג של הפִּסקה הראשונה, המוביל את השבט אל השפע והשלוה המֻבטחים,
אנוס לכפות את דעתו על ההולכים בעקבותיו. רק הוא, כמנהיג אמִתי, יודע כי חוף הנהר
הוא מטרת בינים מעשית וראויה.
וכאן, על חופי הנהרות החוסמים
כולם, נפגשים בני כל הזמנים. כאן עומד בן אותה תקופה, המגשרת בין חיי מרעה ונוָדות
להתישבות חקלאית, כתף אל כתף עם בן זמננו, הבוהה באקרן המַחשב ומשגר SMS אל חברו. בואו נחשוב לרגע: לו נִתנו לנו אז, לפני
אלפי שנים, עינים לראות בהן את העתיד האפשרי – האם היינו בוחרים בהמשך המאבק? האם
לא היינו מחפשים פשרה הגונה, מוצא סביר מן המצוקה? האם לא היינו נמנעים מלקומם
עלינו את כל הסביבה הרואים בנו פולשים, דור אחרי דור? הכותב מתיַחס
לשאלה הנכבדה בגוף ראשון, בשל מעֹרבות אישית: הוא נושא בכמחצית מטענו הגנטי את
מורשת אירופה, הגם מרבית חנוכו באה במסגרת העם היהודי,
והוא נשוי לבעלת מטען דומה (אב-אבי היה גרמני, חמי היה אירי). הטענה בשאלה השערתית זאת בדבר חִפוש מוצא בלתי
אלים, מוציאה את רֹב האנשים ממעגל הנושאים באחריות. ובכן מי, באמת, 'אשם'?
גם אם, כפי שהוער לעיל, זמירות
השלום של ימינו אלה מְעֻשּׂות הן, עצם הנכונות
להקשיב להן קיָם בקרבנו כקבוצה. גם אם הכחשת הנטיה לאלימות מאֻרגנת היא 'רק'
בת מאה-מאתים שנה (ובכלל זה הנסיונות
הנואשים להסביר ו/או לטשטש את זוָעות השואה), אפשר לראות את נִצני
השתרשותה של תובנה בנושא זה בתרבות האנושית בגלויים רבים (פֵּרוק האימפריות,
תנועות הירֻקים, הירידה בפוריות). הילכך נוטה הכותב
להאמין כי עליַת מדרגה רוחנית
כנ"ל איננה נבצרת מאתנו. עלינו להשקיף אחורה ולראות את עצמנו, נושאים עיניים
עורגות לגדה מנגד, יודעים כי אפשר להגיע לשם רק בארגון מעֻלה של חֳמרים משֻבּחים –
ולהחליט: עניין חשוב זה בנפשנו הוא; לא נפקיד אותו בידי גורמים גחמניים כמו התאוה
לבלוט ולשלוט!
וכעת, לאחר התבוננות בנקֻדה זאת, נוכל
לעקוב אחרי האצבע המושטת כלפי הנושאים באחריות. מה נאמר על אותם 'מנֻוָלים'? הבה נפנה
אל בעלי הענין התורמים למצב, אותם הזכרנו לעיל.
הבטוי "תאוה לבלוט
ולשלוט", סכום רועם במקצת לפסקה הקודמת, ראוי לדיון נוסף – אליו נגיע,
אי"ה, להלן. נכון, יש לשרוד (מי שסברו
אחרת ממילא אין קולם נשמע בדור הבא), אך לא בהכרח על חשבון הזולת. כי גם אם נחתור
להגיע אל הגדה מנגד, אך לא בכל מחיר,
נגיע שמה. מרבית היצורים החיים בעולמנו (אולי אף כֻּלם, מלבד האדם) יודעים זאת והם
פועלים בהתאם. חוקרי הטבע אומרים לנו:
הטורף איננו אכזר, כך הוא נזון (בדרך כלל הוא מַצעיר
בטריפה את האֻכלוסיה ומסלק את הפְּגומים). זאב אינו מתנפל סתם על זאב: הם נאבקים
על יֻקרה ועל הזכות להעמיד צאצאים, ובדרך כלל נמנעים מהרג. הדג הגדול בולע
את הדג הקטן מראשו דוקא, ללמדנו כי הגדול היה מתקשה לעשות כן ללא שתוף פעולה
מסֻים מצד הנטרף (הכריש חריג). יש הבנה מֻבנית, סביבתית, בין יצורי העולם, וכל אחד
ממלא את תפקידו במסגרת התמונה הכוללת. אנו, בני אנוש, קבלנו על עצמנו את נהול הענינים ובינתים אנו עושים עבודה גרועה מאד זה כמה אלפי
שנים. הגִלויים רבים ומגֻוָּנים, מן הבדואי 'בן המדבר' כביכול (למעשה, הוא אביו
של המדבר, אך נִתן לאמר כי אין הוא מודע לתוצאות מעשיו) ועד כל משמידי
סביבתם לדעת. לפי הוגים רבים בני
זמננו, הפרקים האפלים ביותר בדברי ימי העולם נכתבו באותיות לטיניות. ובנושא לשוני זה,
הרי דֻגמה 'קטנה' שתשמש לאיור המאבק התרבותי הנזכר לעיל.
כבר בני מצרים הקדומה כתבו על
המצאות וחִדושים בהנדסה, רפואה ועוד. במשך התקופות כתבו
לא מעט אנשים שונים את הידוע להם במדעים; הם בקשו להביא קִדמה לעולם, מזור לאדם
הסובל ופִתוח הרוחניות. גַלֶנוֹס כתב בהלנית, ר' משה בן
מימון כתב בערבית, תלמידי קונג-פוּ-צ'י – בסינית ויש עוד פרקים חשובים בספרות המדעית שנכתבו בשפות
רבות אחרות. עוד במאה התשע עשרה היו כותבים מחקרים מאלְפים, איש איש בלשונו, וחלק מן המצֻינוּת של
אדם המעלה היתה אז, עד תחילת המאה העשרים, בקיאות בשפות נוספות (מלבד הלטינית המחיֶבת, כמובן, את כל בני אירופה). ואולם הנה נפל דבר בתחום
הספרות המחקרית שלא נוכל להגדירו אחרת מאשר 'רודנות האנגלית'. החוקרים דוברי
האנגלית כשפת-אם אינם הקבוצה הגדולה ביותר – ודאי יש בעולם פי
כמה יותר מדענים סינים ו/או הֹדים, אבל אלה אינם
ממקור אירופי. זאת דֻגמה לשליטה
תרבותית של מִעוט אירופי בתחומים רבים (ודאי, "כֶּסֶף מְדַבֵּר" [פתגם
רוסי], כידוע; אך מי קבע כלל זה? ילידי אוסטרליה או האינוויט?)
ושליטה זאת, המלמדת גם על רִבּוּד מדרגי בתוך ה'מערב',
היא תוצאה ישירה של התהליך שטפלנו בו כאן. אגב אנגלית: לאחרונה כתב ג'ימי קרטר, לשעבר נשיא
ארה"ב, כי לאסונם הגדול של ארה"ב (וכל העולם) הם זכו בעצמאותם אחרי התקוממותן המזֻינת של ארבע עשרה
המושבות נגד האימפריה הבריטית. נכון, מודה קרטר, השלטון
הבריטי לא היה נאור ו/או נסבל – אך הוא טוען כי הבריטים ממילא לא היו מצליחים
לשלוט על אותה ארץ ענקית מעבר למספר מתישבים קריטי והיו
מסתלקים משם בלי אף יריה (כמו מקנדה, אוסטרליה וניו
זילנד). למתישבים האמריקנים, שהיו עד אז אנשים תמימי-דרך למדי, גרמה 'מלחמת המהפכה'
למהפך מחשבתי: נִצַּחנוּ את האימפריה הבריטית (שהיתה אז בשיא כֹחהּ)! כיום, אליבא דקרטר,
האמריקנים מתקשים להתנער מכל המאפיְנים השליליים הרבים,
מורשתהּ של אירופה, שדבקו בהם ושגשגו להפליא. את המרקחת המפֻלפלת אוכלים כֻּלנו בתאבון.
מענין!
שאלות בנושא מקור האלימות האירופית
הוצגו לצבור המשכיל עוד לפני המהפכה הצרפתית. כבר אז ציְנו
חוקרים והוגים את הנזק המצטבר העצום אותו גורמים בני אירופה לעצמם ולזולתם. כבר אז
חפשו דרכים לצאת ממעגל האלימות; באותם ימים הדגישו את האלימות הגלויה, הלוחמנית –
רק במאה העשרים למא"ה העמיקו לחפור במבנה החברתי/משפחתי של אוכלוסי אירופה
ותפוצותיה. שנינה אנגלית ותיקה אומרת כי "כֻּלם מדברים על מזג האויר, אך איש
אינו עושה דבר בענין זה;" [בסקנדינביה אפִלו לא מדברים]. האם נוכל לשכפל זאת
בהחלפת המֻשָּׂא ל"אלימות"? לא, כי אדם עשוי להתאים את לבושו למזג אויר
קשה או, לחִלופין, להעתיק את מקום מגוריו, ואילו האלימות איננה כן; הבעיָתיוּת שלה דומה לזאת של האכילה הכפיָתית
(הרי, בכל מקרה, אינך יכול לחדול מן האכילה לגמרי): יסודות האלימות (התקיפות
הביולוגית) טבועים בנו, אם נתלבש כך או אחרת, ויבואו אחרינו לכל אשר נלך. הפתרונות,
אכן, אינם פשוטים ומעולם גם לא נטען כך; אולם כל עִכוב בהתחלת הטִפול מביא, כמו
במחלות גוף ונפש רבות, להחרפת המצב.
אבל בְּדיוק בָּזאת, בעִכוב של
מאות שנים, עסקו גורמים שונים במשך כל אותו זמן. לאֹרך כל האלף השני למא"ה
התפתחו בהדרגה התנאים ל'מהפכות' של מאתים השנים
האחרונות (בעִקר ה'מהפכה' התעשיָתית
– איך אפשר לקבוע באירופה מצב טכנולוגי 'סטאטי'-כביכול בתקופה בה הֻמצאו, בין היתר, מכבש הדפוס והתותח?).
בעִדן זה, במיֻחד מאז נחשף הקורא
האירופי [+] לאבחנתו העצמית כִּ'נְגוע'-אלימות, נשטפו
במסר מרגיע מֹחותיהם של צרכני התקשֹׁרת (המֻנח 'תקשֹׁרת'
מתפתח – שיחה ß כריזת השוק ß ספרים ß עתונים ß רדיו ß טלויזיה ß אינטרנט ß...). תמיד היו
במוקדי השִווק גורמים שבִטלו
את
קיום
הבעיה לגמרי או לפחות הגדירו את הצגתה כ"גֻזמה פראית". כל אחד
מאתנו יוכל להזכר בכמה מקרים בהם קבלנו מסרים מרגיעים כאלה.
שאלות:
[א] מיהם ה"מרגיעים" הללו?
[ב] למה הם עשו/עושים זאת?
תשובות סבירות:
[א]
סוחרי המוֶת; [ב] להשיג שליטה רוחנית.
הבה נתבונן בכך, ותחילה אזהרה:
גם אם נפנים את משמעות
ההרס הנפשי אותו אנו גורמים לעצמנו ולאהובינו במו ידינו – גם אם נתאסף כֻּלנו כאחד
על גדת אותו נהר [שדֻבַּר
בה כה רבות ברשימה זאת] ונצעק פֶּה אחד "לא רוצים אלימות!" – גם אם נתחיֵב כֻּלנו כאחד לפתור סכסוכים בהדבּרות תרבותית – גם אם
נקים אלף וְעדות וגופי-נִהול שיפַקחו על הגשמת התחיבֻיותינו – כל אלה לא ישנו דבר (מלבד שִפּוּר חשוב
בגישתנו לחיים, שיתבטא בהעלאת רמת המודעוּת) כ ל ע ו ד כ פ ו פ י ם
א נ ו ל מ ד ר ג
ה צ ר כ נ י .
כי זאת, בעצם, המהְפֵּכה האמִתית
(שהתחוללה באירופה [+] מאז העת החדשה והתפתחות הקולוניאליזם), עליה רמזנו בפסקה
הקודמת: הצרכנות נעשתה לישות עצמאית הדורשת את תשומת לבנו ושעבוד רגשותינו
ללא הרף. "כֹחות השוק" חזקים מכל טִפול נפשי, אפִלו מטִפּול בידי המֻמחה
הגדול ביותר, כי המֻמחה הגדול ביותר עצמו פועל אף הוא (בינתים) על פי תכתיבי רִבּית-שִווק-תמחיר
(=רש"ת).
אנשים אלה מוֹכרים לצבור כל דבר (לא הבטחנו פתרונות פשוטים:
המוכרים עצמם הם חלק בלתי נפרד מהקונים) כדי להרויח. לַעֲשׂוֹת קֻפָּה. ההון המצטבר יוצר אצל
המוכרים ו/או אצל מעסיקיהם תחושת כֹח, אפשרות להשפיע, תנועה בִּצועית.
אמת נכון, הכל יודעים (או אמורים לדעת) כי שטרות כסף, אגרות סחירות, המחאות,
כתבי-התחיְבות וכיו"ב אין בהם ממש אלא בהסכמת כל הנוגעים בדבר; ללא
תמימות-דעים זאת יחזור השוק לסחר החליפין. לכן ערמת מטבעות זהב מֻערכת לפי כֹח
הקניה שלה ולא על פי יֹפיהּ. הילכך הסוחר, המקוֶה
להתעשר בצבירת "כסף", סומך על ההסכמה הצִבּורית לגבי ערך אותו כסף,
וגמישותהּ של הסכמה זאת מתבטאת בשִנויי שערי המטבע יום יום.
"מוכרי כל דבר" שנזכרו כאן עשויים להיות צדיקים גמורים המספקים לאחיהם ברוַח
מזערי מזון ומלבוש, קורת גג וחִנוך, וכו' – אולם גם הם מפקידים את הפדיון בבנק
המסחרי X וחותמים על המחאות של אותו בנק, כלומר: מסיְעים (בלֵית ברֵרה)
למחזור ההון בשוק (למשל: כמה סוחרים בני עמנו מפעילים, אפִלו בסביבות יהודיות לחלֻטין,
את העסק לפי הלכות ממון גרידא?) – ושאר הסוחרים, קצת פחות צדיקים, ודאי אינם
מסתפקים תמיד רק ברוַח הכספי המיָדי. הם זקוקים לקשר קבוע עם הצרכנים התלויים בהם.
אמרנו לעיל כי סוחרי המוֶת
מבקשים לעצמם שליטה רוחנית. זאת אמירה קשה מאד, התולה את רֹב האחריות לאלימות
המתמשכת בחברה המערבית בפעילות עסקית 'תמימה' ולא נוכל להשאיר תמונה זאת ללא הבהרה
הולמת. נתחיל בהגדרה: סוחרי המוֶת הם כל אלה הדוחפים לרשותנו (תכופות בלי ידיעתנו,
ודאי בחֹסר הבנתנו) כל מיני חפצים/ חֳמרים הצפויים להזיק (מאד) לצבור הצורכים/משתמשים
ולסביבתם. ברֹב
גדול של המקרים יודעים הזבּנים (וּלפחות בעלי העסק) על
הנזק הצפוי. הרשימה עשויה להיות ארֻכּה, ונציג פה רק דֻגמאות ספורות:
נשק. סמים. אל-מזון.
תועבה. רעש. יי"ש. תכשירי-עור. שופכין.
מוצרי-נפט. עטרן...
ההספקה המזיקה מתבססת על התמכרות, ופעולתה
היא משֻלשת –
א)
הספָּק נהנה מהכנסה כספית על חשבון הלקוח; הלקוח, המֻחלש כלכלית, מתקשה להתגונן מפני ב ו-ג, גם אם הוא מודע להרסנותם
ב)
הלקוח מפַתח תלות בחסדי הספָּק; גם אם יתגבר כלכלית,
הוא עדין כבול רגשית לאדם שהצליח להתחבר
אליו
ג)
בריאות הלקוח מתדרדרת עם רִבוי הצריכה, עקב א ו-ב; הלקוח
הוא דל אמצעים ונטול יזמה לשפר את מצבו, כלומר – הוא מתקשה להתנתק מהספָּק.
שליטה רוחנית היא מצב בו השולט
שואב אנרגיה נפשית מהנשלט.
בימי קדם ראו את המהלָך כנטילה
גשמית ממש – ודאי כך הוא מבחינת ההשפעה: המתמכר מוֹסר בקביעות חלק מעצמיותו
למְמַכֵּר, יהא המקבל אדם אחר או חֹמר כלשהו; יהא הנמסר כספו, או חלבו ודמו של
הקרבן; יהא ההליך רשמי וחֻקי, או עבריָני-פלילי... אכן, התמונה העולמית מכֹערת
למדי, ומתחדדת בהקרנתה האירופית [+]:
* פעילות כזאת, הגם מחוץ לגבולות המֻסכמה ההתנהגותית, קיֶמת בכל התרבֻּיות והיתה בכל הזמנים,
אך שום תרבות לא הכניסה את מסחר המוֶת למסגרת החֹק מלבד
זאת של אירופה
* שתיָנים יש, רבים או מעטים, בכל חמש היבשות;
בארועים חברתיים מסֻימים אף מעודדים את השמוש במשקה כָּהֳלי, כל עוד נשמר הנמוס הנאות.
אך האירופיים בלבד שותים בירה/יי"ש ותערובותיהם כחלק מההוָי
הלאֻמי בכל מקום
* מסַכְּני-נפשם, להצלת אדם אחר או מתוך יצר
אָבדני, היו ויהיו בכל קצוֵי תבל; רק בתרבות האירופית נסתפחה האָבדנות אל האֹפי הכללי
* נִתוחים להצלת
חיים/לשפור איכותם נערכו ונערכים כאן וגם שם – אך שום רופא לא הפך לשִטת טִפול את הפולשנות עצמה
מחוץ לאסכולה האירופית
* במהלכים הִסטוריים
חדרו בני תרבֻּיות שונות לארצות אחרות והנהיגו, לא פעם, שלטון כבוש אכזרי; אך שום
תרבות מלבד זאת האירופית איננה מנסה, מאז ועד היום, לבזוז את אוצרותיו הרוחניים
של כל נכבש ולעשות מהם הון פוליטי (זאת, מעבר לשוד העתיקות השִטתי בן שלוש מאות
שנה ויותר).
דֻגמה בוטה לסעיף האחרון: קיים
הבדל חשוב בין המסֹרת היהודית לבין זאת של תושבי אמריקה המקוריים. אצל היהודים נכתבה
(בלחץ
הרדיפות) המסֹרת, אחרי חֻרבן
הבית השני, במשנה
ובתלמוד; בני
אירופה 'השכילו' לתרגם את כל כתבי
הקֹדש ללשונותיהם (תוך רצח-אֹפי של מרבית הכתובים) ומאז הם משתמשים בכזב המשתמע
מתרגומים אלה לנִגוח מתמשך של כל הקדוש ליהודים. אצל התושבים המקוריים באמריקה אין
כתיבה של המסֹרת (אף בתקופת מאתים השנים האחרונות, בהן רבבות אינדיאנים ידעו היטב קרוא
וכתוב!) לכן עד כה לא הצליחו האירופיים לעוֵת את המסֹרת
הקדומה שם, והחריגים של עם הצ'ירוקי ודומיהם ראויים ללִמוד מיֻחד.
בדֻגמאות הנ"ל, כמו בכל
התחומים בהם נִכֶּרת
הפלישה התרבותית
האירופית, בולט מוטיב ההשתלטות
האישית. אגואיזם היה ויֵשנו במקומות רבים – אך בכל תרבות אחרת זאת סטיה נפשית; ואילו בתרבֻיות ממקור אירופי זאת השקפת עולם. משום
כך הבטוי 'אגואיזם' נבטא בכל מקום כצורתו זאת. אם חפצי חיים לטוָח הארֹך אנו,
עלינו (כחברי המין האנושי) לעקור גִדולים אלה מתוכנו – ובמלה 'מתוכנו' הכוָנה לפנימיות
של כל אחד מאתנו – והמשימה, אף כי איננה קלה כל עִקר, דחופה ביותר. אנו רואים כיום
את המהומות בערים האירופיות החדשות על רקע החדירה המתמשכת של בני עמים לא-אירופיים
לאירופה. מעבר לתֵרוצים ולהסברים השונים, יש בזה גם
שחרור הקפיץ הלאֻמי שנכבש, בארבע מאות שנה של שעבוד,
בכל אחד מהלאֻמים הפולשים למולדת המערב.
מצב הצבירה של ילידי אמריקה היה
השבט, בית האב המֻרחב; עד בוא האדם הלבן לא נמצאו עוררין על כך. לאֹרך תקופת
ההתישבות החדשה שם דחף הממסד הלבן להתרופפות המסגרות – אם מעט ואם הרבה – בין
היתר, כי בתפיסת המערב 'שבטיות'='פרימיטיביות'. להלן נעמוד על נקֻדה זאת, הקשורה
אף היא לתופעת האלימות המיֻחדת ליוצאי אירופה. חקר האלימות בעולם מביא אותנו להכללות
נדושות ואנו מתקשים לרדת לעִקרם של דברים – כי היקף הבְּעיה מכתיב לנו השקפה
"מלמעלה" על המתרחש. אולם נוכל לציֵר תאור 'מקומי' להבהרת הענין.
בהתעמתות בין שני נערים על יֻקרה
או טובת הנאה אין, בדרך כלל, מקום לחִשובים מסֻבכים. זה כמו זה רוצים לנצח, וזה
כמו זה עתידים לשלוף את טפריהם לפי הצֹרך. אפִלו אם נגדיל במקצת את המסגרת בדֻגמה זאת,
כמו בקרָב בין שתי קבוצות נֹער, עדין הדברים מתנהלים ספונטאנית, בלי הרבה
תחכום ותכנונים, מתבססים על יכולת אישית-עכשוית של הנוטלים חלק ומרבית ההתרחשֻיות הן בלתי צפויות.
אולי משום כך לא נחקר תחום זה עד
כה (לפחות לא ככל הידוע לכותב) וכל ענין ההתכתשֻיות נותר
בשדה ה'מקריות' הפשוטה. נכון, קשה לתחקר את הנערים לאחר
תֹם ה'מלחמה'; ודאי קשה עוד יותר לעשות זאת לפניה, כאשר
אין כל בטחון שהסכסוך אמנם 'יתפוצץ'; וגם קיָמים הבדלים נִכרים בגישת החוקרים
(המבוגרים) כלפי פתרונות כֹחניים אלה בין מקומות שונים
וכן בין שכבות אוכלוסיה שונות באותם מקומות. בנוסף, הצד העקרוני של 'תרבות האלימות' או 'האלימות
התרבותית'
עדין מהדהד אצלנו בוִכוחים חברתיים-נפשיים. בענין אלימות הנֹער נזונים אנו משני מקורות בעִקר: דוחות של עובדים קהִלתיים וחוקרי-נֹער במקרים הקשים, ועולם הספרות בכל השאר.
אולם האלימות לובשת מעטה של שגרה,
ותמונת המאבק מוארת בשלל צבעים חדשים (ולכאן המחקר שולח את ידו הארֻכּה)
כשהמסגרת החברתית מתרחבת עוד יותר: היא רב-גילית ומשתרעת על תחומי עִסוק
מֻרכבים בזמנים שונים. למשל:
בחברה גדולה פלונית עובדים, בין היתר, שני פקידים
בכירים: שמשוני וגבעוני. שניהם ותיקים ובעלי זכֻיות רבות, עשירים בידע ובנסיון. שניהם עדין צעירים, יחסית, כדי להיות ברשימת המֻעמדים
לעליה בדרגה ושניהם, כמובן, נושאים עיניהם אל הכסא הבכיר ביותר, משרדו של
המנכ"ל.
אולם, למרות הדמיון הרב, יש כמה הבדלים נִכָּרים
המעמידים את שמשוני לפני גבעוני במרוץ נקֻדות הזכות המצטברות בזכרונותיהם
של חברי מועצת המנהלים – הגוף שיקבע, בבוא היום, מי יחליף את הבוס. קיֶמת
תחרות קבועה, גם אם לעתים סמויה, בין שני הפקידים במאמץ לשמור על היתרון (מבחינת
שמשוני) או לערער אותו (ענינו של גבעוני). מצב כזה, או דומה לו למדי, שורר במקומות
עבודה רבים ובארגונים שונים, וכמובן גם בשדות הפוליטיקה. המנכ"ל חרמוני, עדין
בבריאות סבירה, מודע למצב זה ומקניט את שני הכפופים לו ברוח טובה כדי ששניהם
ימשיכו לשרת את החברה במיטבם לפי שעה. שמשוני מסכים לכך, אבל גבעוני מכריז כי הוא
לא ינוח ולא ישקוט עד השגת מטרתו בכל מחיר.
יום אחד מגיע לחברה עובד חדש בשם ערמוני. הוא בחור
צעיר ונמרץ, קצת אחרי שחרורו מהצבא וקורס בסיסי מקצועי. הוא פורץ למשרד כרוח רעננה
וכובש חיש את מקומו בזכות זריזותו ותפיסתו המהירה. הוא דורך, כמובן, על כמה בהונות
אך מתברר למתלוננים כי הוא 'מכֻסֶּה' – אם כי לא ידוע מיהו הפטרון שלו, למעשה. תוך זמן קצר
מסתמן היעד העיקרי: שמשוני. ערמוני 'יורד' עליו בכל הזדמנות מצויה או יוצר הזדמנֻיות כאלה; הוא מציק לעובד הבכיר בכל מיני מריבות
קטנוניות וחודר לחייו הפרטיים ללא צורך (כביכול); הוא מאיֵם
על שמשוני בכל דרך נבזית מֻכֶּרת ואף מגיע, לא פעם, לעִמות גופני אתו. שמשוני אנוס
להתגונן ומגלה כי גבעוני רוחש לו אהדה במאבקו: גבעוני מגנה בכל לשון את מעשיו של
ערמוני, יועץ לשמשוני כיצד להתחמק מצרה זאת מפעם לפעם ובהתבטאֻיות אלה הוא אף מתעלם מן המרוץ ביניהם שטרם הוכרע. בחוגו
הפרטי קובל שמשוני על כי עליו "להעדיף את יריבו על פני אויבו" כדבריו.
עם הזמן מתרבות, מכל מקום, פגיעותיו של ערמוני ב'מטרה'
לאחר שהיטיב ללמוד את חֻלשותיו של קורבנו. שמשוני הוא מֻשפל
ומדֻכָּא.
הרעת מצבו הנפשי-חברתי של שמשוני אינה נעלמת מעיני האנשים
בצמרת. הזמן והמרץ שעל שמשוני להקדיש להתגוננות מפני הטרדותיו של ערמוני באים על
חשבון מחוות חברתיות ושאר פעולות הנחוצות כדי לשמור על תדמיתו כלפי
ה"מחליטים". חברי מועצת המנהלים רושמים לפניהם כי שמשוני, מסיבה שלא התחוְרה להם עדין, מסֻכסך קשות עם העובד החדש שחריצותו היתה
לשם דבר (תעמולה). גבעוני, לעומת זאת, נרשם כגדָל-נפש בעמידתו לימין יריבו המֻשפל.
ואז ניחתת המכה: חרמוני מאֻשפז, התקף לב קשה...
'מחלת המנהלים' פגעה בו. אחרי שהות ממושכת בבית החולים הוא חוזר למשרד –
למסיבת הפרידה ממנו. מועצת המנהלים מתכנסת לישיבה לא-מן-המנין
כדי להחליט מי יאיֵש את המשרד הראשי. הם לא הספיקו לגיֵס
'מֻצנח', ואין להם שום מֻעמד אחר – עליהם לבחור בין שמשוני לגבעוני. לאחר דיון נערכת
הצבעה; הכֹחות כמעט שקולים אבל הרֹב מעדיף את גבעוני. מתפרסמת הודעה על
כך, וגבעוני
נכנס לתפקידו מיד למחֳרת. הוא עורך כמה שנויים 'קוסמטיים' ומנסה להפיח רוח חדשה
בעובדים. תוך זמן קצר קורא גבעוני את שמשוני לשיחה אישית במשרד הראשי בה הוא מבקש
ממנו לשכוח את היריבוּת, לסלק את המשקעים ולהפשיל שרוולים כדי להתגבר על כמה נזקים
תדמיתיים וכספיים שנגרמו בהֵעדרותו
של המחליט העִקרי. מה גם, מוסיף גבעוני ואומר, הלא ערמוני הֹעבר מעבודתו במשרד למִלוי
מקום במחסנים והאוירה במקום השתפרה ללא הכר. כך גם גברת צִקלוני, שהצטרפה (במסגרת
השִנויים הפרסונאליים) לַצוֶת הבכיר, מַניחה רֹשם טוב של עובדת מסורה ואחראית.
שמשוני מבטיח לשקול ברצינות את דברי גבעוני. הוא אפִלו
חושב לסלוח לו על התבטאותו משכבר, כי ישיג את הכסא בכל מחיר. בינו לבין עצמו חוזר
בו שמשוני מכוָנתו להתפטר מהחברה על בסיס של 'הרעת
תנאים'; הלא גבעוני הראה בעבר הקרוב את יחסו החיובי ועמד על צדו של שמשוני נגד
ערמוני. ואף מעבר לנקֻדה זאת, הוא לא יניח לגבעוני לֵהנות
עד כדי כך מנצחונו... הימים חולפים ו'ספינת'
החברה מפליגה במים רוגעים.
כעבור זמן מה מחליטה מועצת המנהלים כי, כדי לשפר את
הקשרים בין חלקיה המגֻוָּנים של החברה (תקשֹׁרת), יש לקיֵם מפגשים בין עובדים מאגפִּים
שונים כדי שיעשירו זה את זה בנסיונם המצטבר. כך מגיע
שמשוני למפגש עם עובדי המחסנים, בחברתם הוא שוהה יום שלם, ופוגש שוב את ערמוני.
תחילה אין כל קשר ביניהם – שמשוני עדיין חש פגוע, למרות הימים שחלפו, ומחפש
דרכים להִמנע מהִתקלות באותו ברנש. אך ההוראות המפֹרטות של המדריכה החברתית אינן
יודעות פשרה וגם מסתבר, להפתעתו של שמשוני, כי ערמוני בכלל אינו מנסה לפגוע בו
בצורה כלשהי. לקראת סופו של יום הם אפִלו מוצאים זמן לשבת יחד וללבן את המצב.
כאן מעז שמשוני לשאול, מדוע ערמוני 'סִמֵּן' אותו
מרגע כניסתו למשרד. "לא מיָזמתי
סמנתי אותך," עונה ערמוני, "קבלתי הוראה
לעשות כך." שמשוני ממאן להאמין לו; הלא, לפי מיטב ידיעתו, הוא נחשב לעובד
בכיר מסור ונאמן עד אותו יום. "לכן סֻמַּנתָּ!"
משיב ערמוני, "המפעילים שלי היו מעֻניָנים להכניס לצמרת דוקא את החלש יותר
מבין שניכם." שמשוני מבקש לדעת מיהם העומדים מאחוריו וערמוני, שהמפעילים
האלמוניים הללו נִצלו אי-אז את נזקקותו לכסף רב באותה
שעה, חושש לגלות זאת באותו שלב. אם כך, שואל שמשוני, מה יגרום לו להאמין בדבר.
"אינני יודע... אני, בכל אֹפן, גמור מבחינתם," משיב ערמוני, "גם אם
לא אוּכל עדיִן לגלות לך את זהותם פן יבֻלע לי, ברור לי כבר שהם השליכו אותי
לכלבים – והם עדין חיָבים לי שלֹש משכורות..." ושמשוני
מבין כי ערמוני במצבו זה הוא הקליפה שנזרקה – וכי
הוא מתפרנס עתה בדֹחק רב ממשכֻּרתו הנמוכה כעובד מחסן
בלבד...
עד כאן המשל.
"עַל-כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים
בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן." בקטע האחרון אין צדיקים ורשעים; כֻּלו מתרחש בתחום האפֹר
של ה'בינונים'. אלימות המשתתפים מתבטלת אהדדי / מתעדנת
/ נכבשת בזירה הרחבה. את הנמשלים נמצא במקומות רבים: מהגן עד המכללה, מוַעד הבית
עד כלל הצבא – כמעט בכל תחרות
מֻרכבת. סִכוייו של גבעוני להגשים
את מטרותיו נמוכים, כי הוא פחות מֻכשר ואהוד. דוקא לכן גורמים חיצוניים, המבקשים
להשפיע על מדיניות
אותה חברה, מעדיפים את גבעוני על
כסא המנכ"ל ואת דומיו – במועצת המנהלים. במקרים רבים האנשים במועצת המנהלים
עצמה (או בְּגוף המחליטים המקביל להּ) דוקא הם המעֻנינים
במנכ"ל חלש, כי הם רוצים להקפיא את המצב הקיים בו בידיהם רִכוז הכֹח (וכן רוב
המניות).
ואם אנחנו כבר מדברים על
שליטה ורִכוז כֹח, הבה נתבונן בציור הבא – למרות היותו הִתולי,
כדאי לנו להתיַחס אליו ברצינות. זה כמאה שנה ידוע בעולמנו הספור על המשטר הנאור
במדינת בּוּמלנד.
במדינת בּוּמלנד יש רק שתי מפלגות:
בעלי הצאן וגנבי הצאן. בעלי הצאן הם בשלטון, כי רוב העזים ברשותם. אך גנבי הצאן
עוסקים במלאכתם בשקידה וצוברים עוד ועוד עזים עד כי ברשותם יותר עזים – ואז הם עולים לשלטון, כבעלי הצאן,
ויריביהם הופכים, בעל כֹּרחם, לגנבי הצאן – וחוזר חלילה.
גנֵבת (סליחה, 'סחיבת') מצביעים,
כלומר: השגת כֹח אלקטוראלי בכל מחיר, או שמירה על רֹב בפרלמנט ויהי מה, היא הדרך להשגת/החזקת
שלטון בכל מערכת דמוקרטית. כל האמצעים כשרים – מפאתוס רגשני או התבכיְנות מעמדית עד שֹחד בחירות ואיום באבטלה. זאת ה'דמוקטטורה' [הזכֻיות על בטוי זה שמורות, כמדֻמה לי, לאדיר זיק
ז"ל]
שלנו, אותה טיפחנו כאן, בבומלנד שלנו, בקפידה רבה כבר יותר מששים
שנה. למה אתם צוחקים? אתם מכירים את הנמשלים היטב – לא פעם ממקור ראשון!
מספורים יפים [תודה] לא תצמח ישועה, יאמר הציניקן.
נכון! התשועה איננה טמונה בין שורות הספור אלא בתגובה הצבורית האפשרית עליו.
בשנתיִם האחרונות דברנו גבוהה גבוהה
על תקומת ישראל בארצו בעוד אנחנו מַגלים בזעם את אחֵינו ממושבותיהם. כלומר: רוממות
ההתישבות בארץ
ישראל
בגרוננו, וחרב הפיפיות (של מלחמת האחים) בידנו. נכון,
אפשר לחשוף אלף סִבּות קטנוניות לכל שלב – צרות עין, רדיפת בצע, חשש קסנופובי, עלילת מסוֶה, שִקולים כֹחניים-מקומיים, תאוַת הפרסום, עניָנים אישיים שונים – אך אִלו
היינו מפתחים במקומותינו מנהיגות ראויה לשמה (אפִלו אם היא קצת מֻשחתת, אך לא לגמרי!) יכולנו
להפגין פה התערבות מנהלית המנוֶטת את הזרמים השונים בלי
הרבה בלגאן.
~ "סליחה, אדוני היועץ, איך משיגים
מנהיגות ראויה לשמה?"
אין מרשם בדוק, רבותי; יש רק הוראות מחדל:
אל תתנשא; אל תדבֵּק לכסא; אל תשאר בלי מעשה;
אל תהיה 'פאסֶה'.
משׁרֵת-צבור פלוני נדון והורשע, אך
הוא לא המציא את שחיתות הצמרת. "כל" אשמתו היתה חֹסר עמידוּת בפני הפִתויים והעדר יָזמה לנקוט בצעדים כשרים יותר (ומסֻבכים
יותר) כדי להגשים את חזונו. ההשגחה העליונה מביאה אותנו להכתיר על עצמנו ראשי-צבור
על פי הראוי לנו, והשאלה היחידה שעלינו לשאול את נפשנו כל פעם בה אנו, ציבור
ויחידים, מוֹעדים (ולא לשמחה) היא: איזה לקח נלמד מהכִּשלון
(עבור מפיקי הלקחים בלבד)?
הקורא ודאי ממתין להצעות מעשיות –
או לפחות לרעיונות בנושא. אך המצב כאן דומה לִבְעיַת המעשן הכבד: אם אותו אדם מצפה
מרופאו לרשום עבורו תרופה שתגמול אותו מהעשון, אחת
ולתמיד, אכזבתו המתֻסכלת צפויה מראש. כי הפתרון קיָם רק במקום אחד: התנהגות המטֻפל.
נכון, יש סדנאות לגמילה מההתמכרות לפוֹגְעָנוּת [=אלימות לסוגיה, הזנחה/נטישה ושִלובים ביניהן], אך אדם לא יוכל להפיק תועלת
מהסדנה (ולכן קָרבנותיו לא יוכלו
לנשום לרוָחה) אם לא בא לשם מרצונו,
כלומר: אם לא עשה מתוך הבנתו את הצעד הראשון. הצלחת פעולות מסגרת ההדרכה היא 'בערבון מֻגבל', כמובן; וגם היא מתיַחסת
רק לפוגענות האישית – בעוד הבעיה הקשה עליה עומדת רשימה זאת היא פוגענות
מצד צבור ענק במשך עשרות דורות, אם ביבשת מכורתם ואם במרחב התפשטותם
ההתיישבותית-אימפריאליסטית, העולם המערבי.
דעה מחקרית שלטת במדעי החברה נקטה
עד למאה ה-19 בחלוקה מֻבנֵית לפי גזעים. תכונות הֻצמדו
לבני אדם על פי צבע עור, מבנה עצמות הפנים, נטיות בריאותיות וכד' – שורה של נקֻדות
התיַחסות מפֻקפקות, הנִתנות לשִנויים מפליגים תוך
ארבעה-חמישה דורות, ואשר גם הבוחנים את המציאות על פיהן הכירו בחֻלשותיהן
המחקריות. אחר כך באו מודדי אֹרך גלי קרינת השמש, חסידי התזונה ה'נכונה', אנשי התהליך ההִסטורי,
קנאי ה'סטיכיה', לוחמוֹת חרות הנשים, התיאורטיקנים של
השִקום הפוליטי, המבקשים את הפתרונות מחוץ לכדור הארץ ועוד רבים (לא ברור סדר עליָתם
לבמה הצבורית). עבודות ספוגות בבטחון עצמי רב יצאו בשבח המחקר החברתי המונע, קרי:
הם נִסו לנבא מהלכים ותהליכים בחברה המתגבשת מאז מלחמות העולם, בעִדן בו נוצרו
מאות ישֻיות פוליטיות חדשות/מחֻדשות, ע"י קביעה
פטרונית (כרגיל במדעי החברה) של 'מה הכי טוב בשבילם'.
עכשו, במאה ה-21 למא"ה ואילך,
עלינו לתקן את הנזקים שנגרמו. בסדר, חוקרים אלו, בוגרי חִנוך אליטיסטי-מערבי, שאפו
להשלים את הדוקטוראטים בהצלחה (פרנסה); אך אנו רוצים בפתרון מעשי, ורק בידי
הפוגען נמצא אותו. רק הוא יוכל להפעיל אותו בהצלחה צבורית. טפול נכון בָּענין חיָב
לכלול גם את הרובד הרעיוני, של אלה הסבורים כי 'התוקפנות היא התנהגותו הטבעית
של האדם'. קביעתנו "רק בידי הפוגען" שנעשתה כרגע עשויה להֵראות הרת
אסון. "קביעה זאת מרחיקה אותנו מפתרון אפשרי, ח"ו," עלולים כמה
לחשוב; כי למה, בעצם, ירצה הפוגען לבוא אתנו בדברים? אִלו הכיר הפוגען בנזק
שהתנהגותו גרמה לעצמו ולאוהביו, היה נלחם בתכונתו זאת מאז בחרותו. אִלו חשש
לתדמיתו, היה מנסה להשתחרר ממסלול האלימות מלכתחִלה. אִלו ידע כי "יש לו בעיה"
היה פונה לעזרה. והנה, האַלָּם
הבודד לא נקט באף אחד מבין המסלולים הנ"ל – לכן טרם הוצא מרשימת הפוגענים. גם
בהֶבֵּט הקבוצתי, בחוגים החברתיים המעודדים, כמסתבר, את הגבריות המזֻיפת המחלחלת בעצמותיו של האלָם – מדַבּרים, אם בכלל,
בזלזול על 'גמילה' זאת. אז מה
יוציא אותו, דוקא כעת, מבטחונו העצמי המחושק? ומה בכלל יזיז אותו לחרוג ממסגרת המועדון? [הכותב מתבטא כאן כלפי תופעה מאֻרגנת, כאילו קים
'מועדון הפוגענים'. אך אין כל
הוכחה עֻבדתית לכך והאזכור "מועדון" הוא לנֹחות
הכתיבה בלבד (כל עוד לא הוכח אחרת)].
ובכלל, הרי הודענו לעיל כי אין כאן
כונה לטפל בבודדים; היעד – המעגל החברתי, הקבוצה הגדולה. שוב: יש להדגיש את הדרך – ביחוד במצב של מטרה ברורה: רִסון האלימות ורתימתהּ לעבודת הבניָן (ולא בִּטולהּ הגמור, כי
חלקים חשובים בתכונת האגרסיביות חיוניים לתפקוד הבסיסי של גופנו: חִסון, עִכול,
התחשלות, פִּתוח סִבֹּלת ועוד). כבר עמדו שוחרי-
טוב על צֹרך זה לפני שנות דור
והצביעו על ספורט, גִנון, צעידה, משחקי-חברה וכד' כפִתחי מִלוט למרץ הגופני
ולתחרותיוּת החברתית – אולם יש
להוסיף ולפתח את חקר הקשרים בין
סוגי הפּוֹגְעָנוּת (=אלימות+הזנחה), למצוא את הגורם
הראשון ("טריגר") ולהתוות נתיבי שִכּוך.
עד הנה הדגשנו ברשימה זאת את הזכרים,
כי הגבר מחזיק במונופול כמעט בלבדי על תחום האלימות התוקפנית – ביחידים, קבוצות
וצבאות שלמים. נקבת האדם עשויה להכות את היריב או להתעלל בצאצא; אבל, בדרך כלל, היא משתמשת ביכולתהּ להזיק בעִקר בתחום
ההזנחה-נטישה (תופעות שנצפו גם אצל יונקים אחרים). הנטיה לאלימות, ולא רק בדִווחיהם של עובדי קהִלה ושוטרים, היא בפֵרוש
"לטובת" הגבר. אולם בנקֻדה זאת בה עומד הדיון כעת עלינו לגיֵס דוְקא את
האשה לצֹרך פתרון אפשרי. קו הפעולה נמשך מתכונה נשית מענינת, הנגלית לעיני המתבונן
בהתיַחסותה של האשה אל העולם. ודאי זכור לכל אחד מקרה
מעֵין זה: איש הולך בעקבות אשה ומביט בגבהּ. לפתע היא מגניבה הצצה לעברו,
וחוזרת להליכתהּ כמו קודם. מה קורה כאן? בנעורי ענו לשאלתי זאת כך: "יש
לה עיניִם בגב." מעבר להֵעדרות כל רמז אנטומי לכוון הנ"ל, גם אילו היה
בסיס כלשהו למענה מעין זה, ברור כי "עיניִם" אלו אינן סתם 'קולטות אור'
ופועלות בצורה שונה מאלה הנטועות מתחת למצחנו. לדעת הכותב, לאחר שנים רבות בהן פגש
מקרים כאלה, אין כאן בכלל מיסטיקה: בכל אשה טמון יסוד טבעי של ראיה מרחבית המקל
עליה למידה של "רב משימתיוּת" (Multi-task).
ראיה מרחבית, כנזכר, היא טבעית אצל כל הנברנים ואצל יונקים רבים אחרים; אצל האשה נִתן
עִדוד לפִתוח תכונה זאת בעִקר במקומות בהם הנערה משתלבת
במשימות רבות, רֻבָּן בו-זמניות, משחר ילדותה (כמו בסביבה ברוכת ילדים). לעניננו
חשוב קו אֹפי זה כי בעזרתו נגיע אל המרחב בו פועל הפוגען ובמרחב זה ננסה להסיט
אותו ממסלול ההתנגשות בו הוא רץ כעת [למה הבוקסר חרומף? כי הוא רץ אחרי מכוניות
חונות].
ראשית עלינו להכריז כי כל תכונה,
אפילו אם היא "נשית" כביכול, עשויה להתגלות אצל כל גבר בשעת הצֹרך. כבר
נרשמו אפִלו מקרים קִצוניים של גברים שהיניקו, אך פה אין אנו מתכוְנים לשִנוי סדרי בראשית; לא
נוכל לסמוך את צעדינו אלא על חֹמר
קיָם. כאן, כמו במקומות נוספים, המטֻפל מביא אתו את תכשירי הרִפוי: הם גנוזים
בנפשו-הוא. להזכירנו, אנו מחפשים תכסיס שיניע את הפוגען הקבוצתי להשתנות; עלינו
לשכנע אותו שכדאי לו להשתנות. לשם כך נציב בפניו אתגר גברי ביותר: רב-משׂימתיוּת.
נתחיל ברב-משימתיות בה הוא כבר
פועל כהלכה: נהיגה, בִּשול, נגינה, הדרכה, נִהול, או כל
כיוצא בהן. האיש מכיר בהיותו מבֹרך
בראיה מרחבית. עכשו נתחיל לעבוד
ברצינות על רב-משׂימתיוּת כדי ללמוד "מה אני מרויח מזה."
עד כאן כבר קלט הקורא הנבון כי בהסבר
הראיה המרחבית אין סיוע רב לעניננו, בעצם. יש בו מעין בֵּאוּר קלוש, המכסה חלקית את נושא ההתמצאות בעולם
המעשה, אבל אפִלו על השאלה בדֻגמה שהעלינו כאן, האשה המבחינה בנועצים בהּ מבט
מאחור, אין בו אלא תשובה חלקית.
מסתבר כי האשה איננה משתמשת בְּמראה
רק בשעת התלבשות והשתפרות; היא נושאת עמהּ
מראה קבועה, הנראית רק לה-עצמה, בה
מגלה האשה קווצת שֵׂער שנשמטה מעל
האוזן, התמרחות אִפּור או כדומה. במראה זאת מבחינה האשה בעיניים הבולשות
אחריה. נכון, זאת מראה מיֻחדת מצד נוסף: היא פועלת קצת יותר לאט, ודאי לא במהירות
האור. אולי יש בתופעה זאת הֶבֵּט ביולוגי כלשהו. על כל פנים, לצֹרך הראיה המרחבית
(וראיַת אדם את עצמו בתוך המרחב) אין טוב מהחזקת מראה כזאת – לפחות במצב חברתי מֻרכב.
נעיר כאן גם כי מְחול השֵדים בו נמצאים אנשי-תרבות-המערב רבים מאד, בצֵרופים רבים
מאד ובמִשכי זמן רבים מאד מחליש ומדכא בנו קוי אֹפי טבעיים, והמודעוּת למראָה
הנ"ל עלולה להיות אחד מאותם קרבנות-התרבות; סביר להניח כי דִכּוי זה נִכּר יותר אצל גברים, פרי החִנוך להֵשגיות ומאבקי כבוד מתמידים [עוד קצת סבלנות ותרגולת /
והפיל ירכב על תרנגולת].
אך גם מעבר לשנינה אנחנו חייבים
להניח כי קיֶמת אפשרות להשתקמות קוי אֹפי מֻחלשים, בדרך ידועה ומֻכֶּרת (אם גם לא
תמיד הנֹחה ביותר): התרגול. עלינו לשקם את תפיסתנו המרחבית ולעשות אותה לתכונה
מודעת ונשלטת. על האדם להיות מודע למרחב האופף כל אחד מאתנו – זולת/חי/צומח/דומם (=זחצ"ד) – כדי להשתלב בו. הסִבה לכך היא
אגואיסטית-תועלתנית: רק כך נוכל להפיק את המֵרב מאותו מרחב (כלומר, מן השלוב
עצמי/מרחב). עלינו לתפוס כי פגיעה בסביבתנו היא חבטה-עצמית בפרצופו של החובט (כן, בגלל אותה
מראה; גם אם אינני מכיר בקיומה שם, היא נמצאת עמדי בכל רגע, לטוב ולמוטב). הפוגען
מדמה בנפשו כי הוא פטור מפגיעת אותו 'מחזיר הלם' עקב התעלמות מהִמצאותו,
המבֻססת על שחצנותו המתמשכת.
אחרי תזכֹרת רעיון המראה המרחבית בעזרת
האשה, רשאים אנו להניח לה לשוב לעִסוקיה אשר במרביתם אין ולא כלום עם הפוגענות (הבה
נקוה כי רִבּוי גִלויי האלימות הנשית לאחרונה אינם מסמנים שִנוי מגמה והפגנת
"גם אני", אלא רק שִפור במודעות ובדווח). ולאחר יציאת הגברות מאולם
הדיונים נשוב אנו, הזכרים, להתיַחס בכֹבד ראש אל הבריחה השוביניסטית, דהיְנו: השִטה
בה אנו מְנַחֲתים את ה'עזר כנגד' כדי לטשטש את
יתרונותיה המוכחים בממד השלישי. לטוָח קצר נושאת שִטה
זאת פרי כלשהו: הנקבה מצטנפת לנֹכח
הגערה (או גרוע מזה) והזכר חש כי האיום על עליונותו הוסר; יש המבינים כך את המבנה
החברתי אצל חיות רבות. אך לטוָח בינוני של חיים משֻתפים וּודאי לטוָח הארֹך של בניַת
חברה אנושית תגיב האשה בפִתוח מיומנֻיות שרידות.
הדוחף לשנוי התנהגותי-חברתי פועל
בעזרת מלים נאמרות ו/או כתובות. הילכך קיֶמת סבירות גבוהה למתן כבוד מצדו של הדוחף
לאותן מלים נאמרות/כתובות; ודאי כך הוא הדבר אם הדוחף מעֻנין גם להשאיר משהו
בתודעתו של הקורא. למגביהי גבותיהם: יש בהחלט אפשרות אחרת – וכבר הזכרנו קֹדם את
האלימות המלולית שפשטה לאחרונה באתרי חנוך ותקשֹׁרת.
אנשים מסֻימים עשויים לנסות להשיג השפעה בדבורים רמים, בוטים, צעקניים – ביחוד אם
יְדַמּוּ כי הם עלולים להפסיד בוִכוח. הם ודאי לא
יקפידו על כללי הנמוס וחֻקי הדקדוק, והאמת איננה כלי
שמושי
בידיהם. אנו פוגשים אותם בפרסומות
הבהמיות ובוִכוחים הפוליטיים. הכותב ודאי איננו היחיד
שהחליט: אם זה סגנון הפרסום, לא יהיה חלקי
עמהם. אבל הקורא שטרם עזב אותנו עד
כה הוא, מן הסתם, בין הנעלבים ואינם עולבים. וכעת, במחילה – קֹרֶט
של תנ"ך, בבקשה.
יותם בן ירֻבעל,
הזורק מְאֵרה באחיו הרצחני ובבני בריתו השכמיים, היה מֻגבל: הוא השתמש במלים בלבד. ברגע בו הֻפנה
איום גשמי כנגדו, היה עליו להִמלט על נפשו [ר: שופטים, ט:ח+]. כי הגפן
איננה רשאית לנקוט בדרכי האטד: אם תעשה כן, היא תזכה במערכה אך תפסיד את כל המשחק
ותחדל להיות גפן. יפֵה-נפש הוא המוַתר במודע על עמדת הכֹח שלו כדי לשמור על
יפיפיות נפשו. הבעיה המוצגת בזה, של הצודק בריבו הנקרא להפעיל את שִטותיו של הנבל, עשויה להיפתר (לפחות חלקית) בהפרדת טקטיקה //
אסטרטגיה (שתיהן אינן מתֻרגמות כאן, ואין זה מקרה). שופט הספורט רואה את שתי העבֵרות
– התקיפה וההתגוננות, אך בזכרונו העמוס נותרת ההתרשמות
לחובת השחקן אחרון. זהו הבסיס הפסיכולוגי לעצה הנתנת לשחקן:
"אל תחזיר! הנח לשופט לזכור רק את החוטא הראשון!" לכן, בטוָח הארֹך זכה
יותם במאבק והתנ"ך מציג את אבימלך כרשע גמור למרות יִחוסו הנכבד.
יותם, בזכרוננו ההִסטורי, הוא הצודק שזכה; ואנו פוגשים את ספורו בתנ"ך לא כדי להעביר בנעימים את זמן הקריאה. ספר
הספרים הוא היסוד של כל ספרות המוסר, תשתית כל מעשה החִנוך. פרשת יותם אמורה לשאת
עבורנו מסר מאין כמוהו אודות התנהלות מול אלימות רצחנית: בכל מקרה, אין לאבד את
צלם אנוש. להתגונן – כן; להתבהם – ח"ו. יותם לא עמד שם כעכבר נְשוּף-נחש אלא
חִפש מקלט עד יעבור זעם; אבל הוא גם לא הכריז על מסע-נקם נגד אבימלך, וּודאי לא
נתן את ידו לצעד כזה. הוא בטח בהשגחה העליונה שתמצא את הדרך הנאותה לסגור את
החשבון עם שליט שכם. המשל שנשא מראש הר גרִזים כָּלַל את נבואת סופו של הרודן: "תֵּצֵא
אֵשׁ מִן הָאַטָּד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן," [ר: שם, המשך
פ' ט].
קבוצת ההזדהות התוקפנית בנויה על
הצֹרך הטבעי של האדם בהתגוננות. באֹפן דומה במקצת לאכלן הכפיָתי,
המתגונן הכפיָתי אינו יכול לזרוק מעל שכמו את כל החבילה, כי היא מחוברת אל גופו-הוא.
הלא אדם חיָב להתגונן במדה מסֻימת –
כלפי תלאות הטבע, רשעות הזולת וחֹסר המזל העלולים לפקוד אותו בדרך
חייו, כמו שגם האכלן הכפיָתי
אינו יכול להחליט כי לא יאכל יותר מאומה; מדי פעם עליו להכניס משהו לפֶּה. תעשיָני מוצרי האלימות אינם
מנסים למכור לנו דבר מיֻתר לגמרי – לו עשו כן, היה כשלונם
חרוץ. הם מגזימים בהדגשת צֹרך
קיָם: אני מתגונן מפני סערה
בים, רעידת אדמה, חִלופים קִצוניים
של קֹר/חֹם וכד'; אני מתגונן מפני נֶהג שִכור, פורץ חסר-עכבות, אנס סדרתי וכד';
אני מתגונן מפני שליט גחמן העלול להיות גרוע יותר
מצירוף כל הנ"ל. חיָב אדם לקוות לטוב אך גם להתכונן לרע אפשרי. סוחר המוֶת
דוחף לעגלת הקניות שלי, מתחת לסף התודעה שלי, את מוצריו ההרסניים במסוֶה תמים של
הגנה סבירה מפני צרה מצויה. 'כל' חטאו הוא ההגזמה ברבבת אחוזים.
לכאורה אפשר להבין מהדֻגמאות שהֹעלו כאן כי התשובה המֻמלצת
לנאבקים על טֹהר המסחר ועל בלימת שווק ה'זבל' היא
"שב ואל תעשה", אך זאת התגובה הגרועה ביותר. את סוחר המוֶת מכים בשני
מקומות: בכיסו (ובכך הוא ככל מפקיעי השערים) ובכבודו. כבודו זה הוא רק למראית
העין: למעשה אין כאן בסיס אמִתי לכבוד, אולם סוחר המוֶת מעמיד פנים כאילו הוא אזרח
נכבד ותורם לנדכאים. מי כמוהו מספק פרנסה בכבוד למאות עובדים מסורים!? מי כמוהו
מעודד את ההתפתחות הכלכלית!? מי כמוהו משלם את כל המסים כהלכה!? הילכך חשיפתו
הבאה יד ביד עם זליגת הלקוחות שלו מאלצת את סוחר המוֶת להרהר בחזרה למוטב. הקדשת
זמנו להרהורים אלה עשויה לפחות לגרוע מזמנו הפנוי לתכנון המעללים הבאים.
כאן, ולא במקומות קודמים, ראוי
לשאול איך מתקשרים הדברים לצורה גיאוגרפית מסוימת (למה דוקא בחצי האי ולא באי עצמו?) ואיך הם נזקקים לבדיקה
התיאולוגית שהזכרנו. כי כיום פזורים סוחרי המוֶת בכל צורת קרקע, בכל סוג התיישבות,
בכל רמת חיים. כיום מסתובבים בינינו בלי כל מורא מי שרצחו את קרוביהם (או גרמו
לרציחתם בהלשנה, למשל) – כדי להציל לא את עורם, אלא את תדמיתם. כיום משגשגים בעולם
כמה ארגונים החודרים, במסוֶה של קנאות דתית למשל, לאגודות צדקה וחברות חסד, הופכים
גופים התנדבותיים אלה למנוף פוליטי ו'עושים קופה' על
חשבוננו. גרוע מזה: בדרך כלל הם למדו מנסיון העבר הקרוב ופִתחו עור עבה כנגד תקשֹׁרת
זועמת, לגבי אותם מקרים בודדים בהם לא הצליחו לקנות אותה. חשיבותה של השאלה הגיאוגרפית
היא בלחץ המופעל עליך לחצות את הנהר כשאין בכך כל צורך, בנגוד לענינך (באותה שעה או בכלל), כדי לתפוס את מקומך בגדה המזרחית
שלך. צֹרך אמִתי באותו מקום בגדה המזרחית –
אין, מן הסתם, אך סוחר המוֶת (או שלוחו) חיָב להוכיח את שליטתו הרוחנית בך בדחיקת
רגליך. תפקידו של התיאולוג במכלול זה פשוט ואכזר: לספק כסות רעיונית למהלך המרֻשע; כלומר, אם
בכל זאת יצוץ איזה עתונאי חטטן וכיו"ב בשטח ויציג שאלות מרגיזות, יש לשכנע
אותו כי "כך נצטוִינו לפעול מטעם ההשגחה העליונה".
ושוב חטוט בתבת אוצרות הרוח
המקראית.
הזקנים הפונים אל שמואל הנביא בתלונה על איכות
השלטון של בניו, חוששים מהתפוררות התא המשפחתי. בית האב הוא המסגרת הנֹחה בהּ
שולטים הזקנים על פי המסֹרת – הם הקובעים בעניני דפוסי מועדים, חגים עונתיים ואֵרועים אישיים. הזקן מוביל את התפלות והברכות, את החנוך ואת
העליה לרגל; הוא הדמות הבכירה בזבח המשפחה. גם בזמנים
לא כתקונם הזקן מנהיג את המשפחה
בנסיונו ובסמכותו. ואמנם שאול, נבחרם הראשון של הזקנים, משאיר את המבנה החברתי על
כנו ונוטל לעצמו רק את הראשות הבטחונית. ספור מלכותו רצוף ברמזים, בחלקם עבים
למדי, המצביעים על כך, ונביא דֻגמה אחת. יהונתן, המבקש לבחון את יחסו האמִתי של
אביו כלפי דוד, תולה את הֵעדרות רעהו בזבח משפחה – במקום למצוא תֵרוץ בטחוני ("שלחתי
אותו למשימה סודית..."); כי הוא יודע שהמלך לא יעז לגעת בטקס המסֹרתי;
ושאול מתפרץ בזעם בעִקר כי התֵרוץ מֻצלח מאד. לעֻמתו דוד, שבא אחריו בלי להזדקק
לבחירה
(די לו במשיחה), מרכז בידיו גם עניני משפט,
טקסים ותפלות. לקראת שלהי מלכות דוד חולפת מן העולם בשקט תקופת ה'אלף', ולכן נזקק המלך למִפקד – מעש רכוזי נוסף. שלמה מוסיף
לתהליך הרכוזיות את הקמת בית המקדש, בניַת צבא ממלכתי וקשרים דיפלומאטיים מסֹעפים.
רחבעם (החסר באישיותו את הכריזמה והתבונה של אביו וסבו) נתקל בהתנגדות הזקנים
באספת שכם, מתעקש, ומאבד את מרבית שטח הממלכה; אך הרכוזיות נמשכת במלכות יהודה
המצֻמצמת עד חסול עתליה – יואש כבר עולה לכס המלוכה
בחסדי 'עם הארץ' (בטוי שמשמעותו כמעט התהפכה מאז ימי בית I עד תקופת החשמונאים), הם אצולת הקרקע. גם בממלכה הצפונית מנסים
השליטים השונים לרכז כֹח. עמדת הכח של הזקנים/האצילים מתנדנדת, ולא רק בישראל, לפי
חֹסן השלטון המרכזי (אם יש) ומשקפת את ירידתה ההדרגתית של החמולה.
מאז ימי הבינים מצטרף גורם נוסף,
רב עצמה, נגד החמולה – אך פעולתו אינה סטיכית-סבילה; החתירה נעשית ביודעין
ובמכֻוָן, הגם לא במֻצהר: השווק. תהליכי ההתמסחרות המובאים להלן הגיעו
לעולם, ככל הידוע, לאֹרך תקופה ארֻכּה; אפִלו כיום מתקשים מֻמחים לכַמֵּת את
התנועות החברתיות הקשורות למהפכה הצרכנית, ובימי ראשית המִכּוּן התעשיָתי ודאי היו
אלה זרמים סמויים (בחלקם אף ספונטאניים) של כתות (="חונטות") שצברו עצמה
כלכלית-פוליטית עד הגיעם לאלפיון העליון של השלטון הרוחני. הלחץ השווקי הופך את
הלקוחות לצבור של פרטים. כל התארגנות לא-שווקית נחשבת לאיום על המערכת הסיטונאית.
כמובן, הם לעולם לא יכריזו על כך. אף הפרסומאי הנלהב ביותר לא יוציא מלה נגד מוסד
המשפחה; ממילא הֶקֵפהּ המֻגבל של המשפחה הגרעינית אינו מאפשר לה עמידה של ממש בלחץ
השווק. הדוֹגמה הקבועה בפרסומות היא "אבא-אמא-בת-בן-כלב" – מלבד באלה
המֻפנות לחרדים. גם לא נמצא בתמליל התבטאות מפֹרשת נגד קבוצות גדולות ובינוניות, כמו
עובדים מאֻרגנים
או עדות מסֻיָמות;
הדגשת מקום העבודה ה'ראוי' או העדה ה'נכונה'
הם רמזים מספיקים שיאפילו על השאר.
במזכירות ארגון מסֻיָם נקבע מועד
לכנס (רבעוני, שנתי...) והצבור קרוא להשתתף. לחברי הארגון מוצעות הזמנות במחיר של 1,200
₪ כ"א אם ירכשו אותן מראש, עד שבוע לפני ההתכנסות, ובמחיר של 1,500 ₪
כ"א בשבוע לפני הפתיחה. כל האחרים ישלמו, כמובן, קצת יותר. פֵּרוש: אם אתם
'שיָכים', תקבלו הנחה. אם אתם גם חזקים כלכלית ומאֻרגנים היטב, תקבלו הנחה גדולה
יותר. ההטבות למיניהן נועדו לכבול את ה'חברים' לארגון
ולקנות את נאמנותם.
דוחף-המִלים פועל בשטח מֻגבל
ביותר. חֵרשים, סותמי-אָזניהם וחסרי הבנה אינם צפויים
לקלוט מדבריו משהו. אם הוא כותב, מִשתנות ההגדרות במקצת אולם אנשים המסרבים לקרוא,
כאותו גמל שהובא לשֹׁקת וראשו נדחף בכֹח לתוך המים,
ימשיכו להצדיק את התנגדותם (למאבק נגד השודדים את רכושם) בחֹסר ידיעתם. הם יעדיפו
להתרושש ולראות את ילדיהם מתדרדרים מאשר להודות בטפשותם. אנשים אלה הם מוצרים מֻגמרים
של העִדן הצרכני (שמהּ הנכון של התקופה האלקטרונית) שיעשו הכל כדי להפגין
אדישות לגורלם. הילכך על דוחף-המִלים להֵעשות
מתֻחכם (מעֵין גפן מתאטדת) ולעטר את דבריו בכותר מפתה ו/או באיור מרשים. על דוחף-המִלים
לִפנות אל הצד החוָיָתי, הקודר, באֹפיָם של הנדכאים ולקוות
כי נותר בהם שריד של תבונה וכי עדיִן יצר הקיום שלהם חי. הוא מחביא את גישתו
השפויה מאחורי תפאורה ריקה, מדבר כמו החבר'ה, פונה לרֹבד הנהנתני של הנֹער ומסתחבק אתם. כי גם את הרעיון ההגיוני וההצעה הגאונית (שעדין
לא נשמעו), אלה שיְּשפרו את אֵיכות חייהם ללא הכר, יש למכור להם כמו לחמניות מתֻקּות.
משום כך בחר הכותב בהצגה כמו-הִסטורית
של חדירת בני יֶפֶת אל לבה של יבשת אירופה.
יפת [*יפ"י] משתרבב לרשימה
זאת בעקבות אביו שספג פגיעה בכבודו (ויש אומרים בזכרותו) עקב שכרותו [בראשית,
ט:כ-כא]. לפי הנגלה לעינינו ירש יפת מאביו נֹח את הנטיָה
לטפה המרה, ופִתח תכונה זאת במשך הזמן בכשרון רב לשתיָנות מסתממת. אגדה בנורגֶה (=נורבגיה) מבארת, לפי המסֹרת,
את צורת החוף האטלנטי של אותה ארץ: לאחר ליל-שתיה סוער, קם ת'וֹר בבוקר ב'הֶנג-אובר'
רציני ושלח את ידו אל הגרזן; כתוצאה מפעילותו זאת נוצר החוף רב-הפ'יורדים הידוע לנו. גם יושבי האולימפוס, כידוע, לא נפטרו
מעונשו של המשקה.
אגב, הדי
פגיעתו המינית של אבי-כנען באביו מצטלצלים גם הם במגוַן הסטיות המשחיתות את שלוַת
הנפש של הורים כה רבים.
אנשים צלולי הכרה, גם אם הם פולשים
למחוזו של הזולת וודאי בהיותם מהגרים, לא יניחו לערפל הכֹהל לפגוע בשִקול דעתם. אבל
אנשים בעלי אגו מפֻתח, הסבורים כי נועדו לשלוט בעולם התרבותי ותהיה התנהגותם אשר
תהיה – עשויים להגיע, דרך קבע, לישיבת מועצת המנהלים של התאגיד הענק אוחזים בצפחת הויסקי (או, מכל מקום, ללא נסיון להתגבר על השפעת המשקה שיֻגש להם שם, ודאי ללא כל נסיון לדחות את ההצעה
– כי הרי, כידוע, "ראשי צלול
תמיד"). ביהדות, מכל מקום, אין ממשילים את השִכּור לנֹח כי אם ללוט – אחרי
הכל, הוא לא רק אִבֵּד את כבודו בנסִבּות של שכרות, כמו נֹח; הוא גרם בפועל להוָצרותם של שני עמים-ממזרים [בראשית, יט:לב-לח] אשר בְּניהם, להוציא חריגים מעטים (אבל חשובים ביותר, כמו
רות ונעמה), היו צוררים מרים לישראל עד סוף תקופת הבית ה-I. סוחרי המוֶת, שוִתרו מרצון על העליצות
הכרוכה בשחמת הכבד או בסרטן הריאות (אצל עצמם), תמיד שמחים לדעת כי מספר לקוחותיהם
עומד ביחס ישר לדִכָּאון השורר במרחב השווק. שוק הכֹהַל-סמים
דומה לכלב: דרוך על זנבו, ופיו יילל.
לפני 23 שנים סיַרתי באירופה [ר:
"דניאל באירופה 1983"]. מגבלות רבות גרמו לי להציג תמונה חלקית מאד ברֹב המקרים, אך התרשמותי מאז רק
התחזקה בצל הנתונים שהצטברו בזכרון
המשותף של כֻּלנו. הרִבּוי השלילי, ההולך ומאפֵּס את מספרם של צאצאי יפת באירופה
(ובשלב הבא, כנראה, גם במחוזות-מערב אחרים), הוא נתון זועק: "אינני רוצה להתקיֵם
כאן!" והדהירה לפסגת שכלולי המכונה (נָנו-מכאניקה וכיו"ב) מעידה על
בריחה מאנושיות מכל וכל. הנה לפנינו מובאה מאותו דו"ח-מסע:
[...] במקורהּ, לפני
הזהומים וההשחתות, היתה ארץ יֶפֶת ראויה לשם זה. כבר אז, כמסתבר, לא התעקשו שם על
רוחניות-יתר. מכל מקום, העִסוק ברוחניות (ודאי כך הגדרתה והנחלתה) היה בידי יחידי
סגֻלָּה שטרחו להוציא את הקהל ידי חובתו
(בדרך הנראית לאותם יחידים
ומתאימה לאינטרסים שלהם). חלק לא קטן מהמורשת הרעיונית בא, בכל מקרה, מבחוץ; על כל
פנים כך הנצרות על שלל פלגיה, הסוציאליזם לצורותיו, האסלם והיהדות [הרפורמית]: כל אחת
מהקבוצות הגיעה לאירופה כמעוט נדחה/נרדף/שקוף, סרסה את הרעיונות המקוריים עד
מפלצתיות ובנתה שם בסיס להתפשטות נוספת. במקביל, עד היום מרבית האירופיים טרם
השכילו לוַתר על עבודת האלילים, הגם כיום החליפו את השמות למֻנחים מֻפשטים וקליטים
יותר, כמו תקשֹׁרת-ממון-ספורט וכד'. אך בשֹׁרש נשמתו חותר גם השתיָן העלוב ביותר
אל הנצחיות, אף אם במרבית המקרים לא יוכל להתבטא כהלכה בענין בעיָתי זה. קל
לאירופאי לתלות את כמיהתו לאל חי בהשפעות חוץ, כביכול הוא נגרר אחרי כת כלשהי; כך
יוכל להמיר שאיפה כנה לאמת – בצינגלה, חקר-נפש לעֹמק – בגלון של בירה, קשר אנושי
חם – בסטוץ זה או אחר. בת הנעורים המתיַחֶפת עד אֹזניה מוקיעה, לא מדעת, את תעשיַת
האֹפנה היֻקרתית המרוששת את הנֹער [...]
לעיל הבטחנו לעצמנו לשוב לאמירה
המהממת "התאוה לבלוט ולשלוט".
כעת, לאחר הצגת צדדים
שונים של תרבות אירופה, אולי נוכל לראות גחמה-כביכול זאת באור חדש. במשך שנים נהג הכותב
להציג את מצוקת העִדן החדיש כחבילה רופפת של חולָאים חברתיים: צריכת חֳמרים
מזיקים, צרכנות-פרא, גסות רוח כלפי קרובים, אבדנות ועוד. אולם לאחרונה מסתמנת
תמונה ברורה וכוללנית יותר. התאוה לכח (ודוקא בגלוייו ההרסניים) עומדת בבסיס אותה
מצוקה: ראינו אנשים שהיו מוכנים לותר על כל רכושם, על כבודם, על חיי יקיריהם-לכאורה,
ואף על חייהם – למען רגע אחד של שלטון. בדיון על 'הגדה מנגד' לא הרחבנו בנקֻדה זאת
כי קו אֹפי זה איננו מאפיֵן במיֻחד את האירופאי; ואף על פי
כן עלינו להִדרש לסוגיה
זאת גם בקשר לאלימות בתרבות המערב, לפחות כפי שהוצגה כאן.
האיש העומד לחצות את הנהר
בדוברה מאֻלתרת משתמש בכֹחו כראש המשפחה בעִקר כדי להבטיח את השרדות
בני ביתו. לעֻמת זאת, האיש הצולח נהרות כדי להניף את דגל האימפריה בעוד מקום תחת
השמש, אינו סובל ממחסור אלא בפריט אחד: תשומת לב.
הצורֵך מעיד על הזדקקותו:
על הצמא למים לשתות כדי להשלים את מאזן הנוזלים בגופו. לרעב ללחם נחוצה אספקת מזון
שיפרנס את מערכות החיים שלו. הכמֵהַ לאהבה זועק לחבור אנושי תומך. כך גם החופר
במכרות הכח מבקש שם את הדבר החסר לו ביותר: בטחון עצמי. אין פוחד מצל עצמו יותר מן
הרודן (המצוי, "להפתעתנו", במשפחות רבות). כל עצמו הוא בועה של הטלת
אימה על מקֹרביו, ודרכם – על מעגלי צבור מתרחבים (תהליך המתפשט ככל שיהיו בעלי
ענין בו).
מיד יוכל הקורא לקבל את
רשות הדבור, אבל אין כאן כל כוונה לדו-שיח; על הקורא שהאמת המעצבנת מתפרצת מתוכו
בשריקת-סופה למצוא בן-שיחה מלבד
הכותב. אותו בן-שיחה שימָצא, יוכל להעביר את השגותיו וחדושיו לאדם שלישי, וכן על
זה הדרך. תוך זמן ידוע ישוב הענין אל הכותב, משֻפָּץ לבלי הכר (הלואי!).
ודאי, הרשות ביד כל אדם
להעמידני על תקלות: שִבּושי מסירתי את הנתונים; דעתי המֻקדמת; צמצום השקפתי לזירה
מקומית; הבנתי המֻגבלת וכו'. בכל רגע יוכל הקורא לטעון כי הנני משֻחד (בן-שם, מצד
האם), מנֻתק (מתנזר לחלֻטין מאמצעי התקשֹׁרת ההמוניים) או סתם מתעַבֵּר על ריב לא
לי. אבל אם בכל זאת נמצא איזה גרגר אמת בדברים הנ"ל, או לפחות מתעוררת בקורא
שאיפה לחֵקר כן ואמיץ של המציאות בה אנו מבלים את מיטב שנותינו, כי אז תִדרש מנה גדושה של פלפול המעֹרבת בענוָה
בסיסית (נכון, צֵרוף זה הוא קצת קשה לעִכול) כדי להתמודד בהשתלטות הרוחנית של
אדירי הממון ושות' על אחינו, בני אנוש.
העמדת שאלות חברתיות
נכבדות על הבסיס הגנטי לבדו מתערערת והולכת אצל מדעני העולם בימינו. עצם ההזדקקות ל'השלכה אחורה' של מחדלינו ומשוגותינו נתפס כבריחה פחדנית
פשוטה מן האחריות היסודית של בן אנוש לארועי חייו.
אבל עד אמצע המאה שעברה לא
היה על זה וכוח. האנתרופולוגים (כנזכר לעיל) נהגו לחלק את המין האנושי ל'גזעים' על
פי מסמנים חיצוניים: מבנה, תוי-פנים, צבע, כֹּשר גופני, עמידות לכוהל ו/או למחלות
שונות וכד'. אולם חלוקה זאת 'איננה מחזיקה מים' כלשון האנגלים. מהגר בן גזע X לא יְשַׁמֵּר את תכונותיו הגזעיות לאֹרך זמן – גם
אם צאצאיו יִנָּשְׂאו בתוך המשפחה דור אחרי דור.
אבחנה אחרת עשויה להיות
התיחסות אל נֹח, יותר נכון: אל שלֹשׁת בניו. הבסיס להגדרת המיֻחד בכל קבוצה הוא לשוני.
יפת
[*יפ"י] מתיחד בהדרת חן גופני ופועל להגביר ו/או לשמר חן גופני זה. ערך יִפתי
זה חשוב עד כדי דחיקת ערכים אחרים רבים – מבריאות תקינה עד טפול בצאצאים. יפת רואה
את הנהנתנות כתגמול על יֹפיו. – תפוצה מקורית: קווקז; הֹדּו-אירופה.
חם
[*חמ"מ] מסתדר יותר טוב מאחיו בשנויי חֹם. בדרך
כלל מתחמק מגישה שכלתנית, ביחוד בעסקים. חם שואף לשלמות גוף-נפש כדי להפגין
עליונות (שאיפה המעידה על מרחק מהמטרה). ערכים נלוים: חָמום-ראש; רחם; מיֻחם. – תפוצה מקורית: אפריקה; אוסטרליה.
שם
[*שי"מ] משתדל להבין את המהות הא-להית (=מונותיאיזם) ולפעל על פיה. מהות זאת חשובה דיה עבור שם
כדי להזניח בגללה ערכי טפוח-עצמי ובריאות לטוָח ארֹך; חסרון ההבנה המונותיאיסטית
מתפצה באשליַת-הבנה. שרשים נגזרים: שמ"מ; אש"מ; של"מ. – תפוצה מקורית: אסיה.
אמריקה ואוקיאניה אינן
ברשימות התפוצה המקורית. תושביהן הקדומים של ארצות אלו 'ירשו' לארך ההסטוריה תכונות
מכל שלשת הקבוצות. תופעה דומה מתחוללת באזורי התפר עד היום.
* *
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* * * *
נמסרו כאן רק כמה קצוות
חרוכים של ה'עגל' הצלוי (כצמחוני, ארשה לעצמי להשתמש עכשו
בדֻגמה זאת); מרבית העבודה, כמו במקרים אחרים, מתחילה בשִעורי הבית של הקורא
המסור. ודאי, נוכל עוד להוסיף ולכתוב (והגרפומנים אינם זקוקים לברכתי כדי להתנפל
על המקלדת) – אך, לעניות דעתי המֻצדקת, עוד הרבה יותר מזה יש לעשות. יש מקום לחזור
ולנסח-להגדיר את מקום האלימות בחיינו ולהמציא שוב את החיים
ללא
פוגענות. יש מקום לבוגרי תרבות
המערב להרהר במורשתם רבת הצדדים: צבא, אמנות, מטבח, פוליטיקה... ולהעלות הצעות
מעשיות לגבי עצמם, בקבוצות
וכיחידים. יש מקום להזנקת מודעוּת הסובבים אותנו (בלי לבקש מפלט בבִטוי העמום 'הצִבּור')
לנזקים שנגרמו, או אלה המתרחשים והולכים, כמו גם אלו העתידים לבוא – ולעשות לתקונם
בעזרתנו, למרות התנגדותנו או בלי קשר להוָיה האמִתית
שלנו.
סיון, תשס"ז
דניאל דותן, צפת