הארץ גלריה יום ראשון 16 באוקטובר 2005
הצרצר של שוק
הכרמל
מאת יובל בן-עמי
דני צוקרמן נושא עמו הילה של רוקנרול קשוח; רומן באימביאב הוא משורר הדלות, שבחר בסגנון חיים אלטרנטיווי. הם אחראים ללהקת "הלוואי וגודביי" וליצירה "חיזוקים לצדיקים, נזיפות לבבונים"
את הזמיר של
קורדובה, רומן באימביאב, אפשר למצוא, כמובן, בקורדובה, החצר האחורית של דירתו
הצנועה הסמוכה לשוק הכרמל. אין בחצר ארמונות בארוק ועיקר הניחוח הספרדי שלה מקורו
באשכול מאובק של ענבי פלסטיק התלוי מן הסככה המתוחה מעליה, אבל זוהי ממלכתו של
באימביאב המשורר, והיא מבטאת בעבורו את ערכי תור הזהב של התרבות היהודית בספרד. כל
מה שמחוץ לחומת הבלוקים הסוגרת על החצר הוא "אלדורדו", ארץ חלום בלתי מושגת של
גחמות חומרניות.
"קורדובה לצדיקים!" זועק בימים אלה באימביאב מעל במות מועדונים ברחבי הארץ, "אלדורדו
לבבונים!". את הזעקות הנהגות במבטא רוסי כבד מלווים חברי "הלוואי וגודביי" - יוני
סילבר בקלרינט בס, אייל רז בתופים, מישה פרוסמושקין בקרן אנגלית, אדם שפלן בקונטרבס
ודני צוקרמן בגיטרה. צוקרמן הוא שהלחין והפיק קובץ של טקסטים מאת באימביאב, העניק
להם פעם גוון של ג'ז עדין, פעם של רוק זועם ופעם אפילו של שיר עם מימי הביניים. הוא
והמשורר יצרו יחד יצירה משונה, מוסיקלית ושאגנית כאחת. שמה: "חיזוקים לצדיקים,
נזיפות לבבונים".
מי שמאזין ליצירה המוקלטת, שיצאה לאור בלייבל "אאוריס מדיה", עשוי לחשוב שלפניו
מפגש בין משורר רוסי לבין מוסיקאי ישראלי. השירה חדורת האנרגיה והרועמת של באימביאב
רוסית בטבעה, בעוד שהצליל המגוון של צוקרמן משדר מערביות תל-אביבית. למעשה, שני
היוצרים ישראלים ושניהם רוסים. באימביאב נולד בצ'רנוביץ שבאוקראינה ב-1956 ועלה
לארץ בגיל 15; צוקרמן נולד בקישינב שבמולדובה ב-1964 ועלה לישראל 12 שנים לאחר מכן.
ובכל זאת, יש בשילוב שבין השניים משום מפגש בין עולמות. צוקרמן מגולח למשעי, נטול
מבטא ונושא עמו הילה של רוקנרול קשוח. הוא ניגן עם זמרים ישראלים רבים, מדני
סנדרסון ועד אלונה דניאל, היה חבר בלהקת "גן חיות", הפיק אלבום סולו אחד ששמו "חלום
פרטי", והוביל את הרכב הבלוז האקוסטי "סנהדרין".
באימביאב, לעומתו, הוא משורר הדלות, בוגר טכניון שבחר בסגנון חיים אלטרנטיווי, מילא
את דירתו בהררי ספרים, השחית יצירות אמנות בשם האמנות, עסק באמנות וידיאו ופירסם את
שירתו הביטניקית ברוחה בהוצאת "הנה" של נתן זך. אולי מפעלו המוכר ביותר של באימביאב
עד כה הוא מיצגי הרחוב שלו, שכללו השפלה עצמית.
מה גורם לאדם לזנוח את תענוגות העולם הזה וליהפך לצרצר של שוק הכרמל? באימביאב
מאדיר את הדלפונות, שהיא בשבילו מקור כל שלמות אמנותית. מעבר לכך הוא חווה גם אילוץ
- אם לא י⳩צור שירה שתהיה לרוחו, איש במדינת ישראל חדורת תודעת האלדורדו לא יעשה
זאת בעבורו: "ציפורים לא שרות בקורדובה / בין ענפי הבוגנוויליה", מדקלם באימביאב, "לא
אומרות ברכה עם עלות החמה / לא פוסקות לשיר עת שקיעה תרד / אז אקום בעצמי / ואקח
אוויר / וארעים בקולי, בטירוף אזעק / ותצא תפילה מגרוני, מגני / להעיר ת'שכנים
שהלכו לישון / כך הפכתי לזמיר של קורדובה. קורדובה לצדיקים! אלדורדו לבבונים!
קורדובה לצדיקים!"
תקינות פוליטית לא מעניינת אותו. הוא שר על אודות פועל רומני שנהפך מיד עם בואו
לארץ ל"כושי" ואיבד צלם אנוש. "בכל ערב שבת / אצל כושים שמחה / הם שותים והורסים זה
לזה ת'צורה", מכריזה אחת משורות השיר "כושי רומני". השיר "קורדובה לנצח!", המתאר
כיצד צד המשורר בני עדות שונות להגנת קורדובה, לא היה משמח את האמונים על הסובלנות
במשרד הקליטה. גם שדולת הנשים עלולה להתרגז מקטעים מסוימים ביצירה.
באימביאב וצוקרמן מבטלים כמובן כל טענה על גזענות, התרת אלימות או שנאת חינם. השנאה
היחידה שהם מבטאים, לדבריהם, היא השנאה לתקינות הפוליטית כאופן מחשבה ודיבור.
בעיניהם היא מכהה את המחשבה ופותחת פתח לשנאה של ממש. "אני מעדיף שלא ירביצו
להומואים בצורה מודעת", מסביר באימביאב, "כי אם לא מרביצים להם בצורה לא מודעת,
מספיקות שתי פרסומות ברדיו ויהיה פה פוגרום".
צוקרמן מזדהה לחלוטין עם ראיית העולם הזאת. ניכר בו שהוא נהנה גם מקריאת התיגר
האחרת של האלבום על נורמה מוכרת: זו של המוסיקה כאמנות המיועדת למכירה. התקליט של "הלוואי
וגודביי" הוא ללא קו מוסיקלי קל להגדרה, אופרה ללא זמרה, יצירה ללא קהל יעד. "נשבר
לי לעבוד עם הז'אנר של בית-פזמון, בית-פזמון", הוא מסביר, "ברגע שכל העולם נכנס
לאיזו ספזמאטיות של שלאגר-שלאגר הכל מתחיל להיות אותו דבר". המפגש עם באימביאב,
באמצעות חבר משותף, היה מפגש של מרדן במרדן. עולם השלאגרים המשעממים אותו, מתאר
צוקרמן, מזכיר מאוד את אלדוראדו של המשורר. נותר רק לפתוח בקבוק של קוניאק ולהתחיל
לכוון את הגיטרות.
את התוצאה היה אפשר לשמוע באחרונה מעל בימת תיאטרון תמונע בתל אביב (ויהיה אפשר
לפגוש אותה שוב בפסטיבל של "אאוריס מדיה" במועדון זאפה בתל אביב ב-1-2 בנובמבר).
באימביאב עלה על הבמה לבוש בחליפת שלושה חלקים, והתיישב בגב שולחן שעליו מוצבים שני
בקבוקי מים מינרליים. הוא נראה ומתנהג כמשורר מכובד, בלי להסגיר את העובדה שקורדובה
המבולגנת היא ממלכתו, שהוא דמות שוליים תל-אביבית בלי מקור הכנסה ניכר לעין ושבקרוב
ינהם כלפי הקהל ככוכב רוק.
מתברר שגם אחרי האזנה ממושכת לדיסק ואפילו אחרי ביקור כפול בקורדובה נחבא עדיין
טבעה האמיתי של היצירה המשותפת, והוא ממתין להתגלות על הבמה. באימביאב הוא אמן
בימתי מחונן, ההרכב המלווה אותו מצליח, בניצוחו של צוקרמן, לנוע בקלילות בין קטביה
המוסיקליים של היצירה והשירה העברית מצטלצלת היטב בהקראה נרגשת וחדורת פאתוס.
קורדובה הדמיונית נבנית על הבמה לאוזני הקהל, מהוהה כמו שטר ישן של חצי לירה,
מעושנת בשרשרת ומתייללת מתוך פיותיהם של כלי הנשיפה.