הארץ - מאמר

עוצם עין אחת

יש ציור ויש ציור ויש ציור

מאת עוזי צור



	אופיר דור, "אשה מתבוננת ביער"

אופיר דור, "פאסטוראל", גלריה ג'ולי מ'

שרידים של ציור אירופי פיגורטיווי שוחררו אל הטבע הפראי; שרידים שאופיר דור פישט והגדיל על בדי יוטה סיביים, שיש להם ריח שרוף של ציורי שבט, והם מנסים לשחזר ציורים של תרבויות נכחדות. לדור יש יכולת אדירה לטעון את ציוריו באנרגיה ציורית-סיפורית, לצד יכולת קומפוזיציונית המרסנת את הפראי.

בציורים אפשר לאתר פיסות של ציירים מתחילת המודרנה, כחבורת קניבלים המצוירת ברוחו של מאטיס. כמו ברוב הציורים מתקיים גם כאן משחק בין קטעים שנותרו ריקים לבין שכבות הצבע האקספרסיוויות. גופים כהים ושריריים, שקו המתאר שלהם נבלע בשחור היער, יכרסמו עוד מעט את הגברים המומתים בקרקעית הציור, ומעליהם כחול וירוק אירופיים קרים. עמוד ציקלון מסתחרר בנוף שרוף של איי חום ושחור הרועדים ביוטה חשופה, או מכוסה במעטה עכור של סוף העולם, שרק בשוליה נגיעות כחול-שמים. זו אותה רגישות קומפוזיציונית עצבנית של גילוי וכיסוי.

הציור המורכב והמרתק בתערוכה נחלק למין יום ולילה שרירותיים, זה משמאל וזה מימין, ושניהם מתלכדים לנופי חורבן ותחייה. באחד נראים פלג מים זכים משונן, שביל מפלח יער אפל, שדה מוצף אור חולני ומפל של ירוקת נזילה; בתווך שכוב גזע עץ גדוע, ובחלק הלילי של הציור ישובה אשה בגבה אלינו, מביטה אל הסכנות האורבות ביער החשוך. יש משהו גרמני, כבד ומעיק, בציור הזה, בהנחות הצבע הפראיות כמעט, ובראייה הצבעונית והצורנית שיש בה עוצמה עזה.

הציורים הקטנים, על בדים קטנים מתוחים, נדמים למין כמוסות ממותקות של הציורים הגדולים, והם קולעים פחות. הפורמליות והמתיקות המודעות כופות עצמן מעבר לרצוי, ואובד בציורים משהו מהקניבלי, מהיובש, מהשתלחותם של הציורים הגדולים.

במחסן הגלריה תלויים עוד שני ציורים משובחים, שחבל שלא נתלו בתערוכה. האחד נדמה לסזאן שמין תולעת של אור כרסמה בו בין השמים ליער ויצרה משחק רגיש ובשל בין ריק למלאות יחסית. הציור הנבון והיפה הזה אידילי ועם זאת מתוח כמיתר. בציור השני (המופיע על ההזמנה לתערוכה, אך גווניו עוותו בה) טובלים אשה וגבר בזרם של מפל מופשט. דמויות מצוירות במים, והיפוכן בפני הגבר, כמין גוגן של המאה ה-21, שעוקם ופושט, ועדיין הוא יפה ועז.

רועי צ'יקי ארד, "המזל"ט הסרבן", גלריה טל אסתר

ועכשיו למשהו לגמרי אחר, לציור המגיע ממחוזות כתובים. מי שמכיר את הכתיבה רועי צ'יקי ארד מבין את הקשר ביניהם: כמו הכתיבה שמבטלת את עצמה, את רצינותה, כך גם הציור הזה הוא "לא רציני". אך מי שבאמת קורא ומתבונן רואה את יכולת ההבחנה הדקה של ארד במכתמים ובשרבוטים. היכולת להמיר חומרים טריוויאליים עד טמטום בקטעי ספרות וציור. בעוד שבכתיבה יש לעתים פאתוס גרוטסקי, הציור נעדר פאתוס לחלוטין, והוא אינטואיטיווי ושכלי.

ארד מצייר בטושים ובמדבקות צבעוניים. "חזייה אלקטרונית - שלושה מצבים" מצויר בצהוב על לבן, מוטיב חוזר בתערוכה. "שדיה מזיזים את המספר / בטי-שרט, אך עדיין / ניתן לזהותו". ההומור של ארד, שהוא חומל יותר מנושך, הופך ברוח שטות מלבנים ירוקים ובעלי זוגות עיניים ירוקות, ל"ישראלים ירקרקים מהחלל החיצון". מתווים חצי סבוכים נדמים למרושלים, יוצרים נוף אורבני: "עצי הפיקוס משילים פריים: / ואני רוצה כמותם / למות בבית קפה". קווים מעטים מסמנים קרני שמש שבורות, מסלול הליכה מהבית של ילדות לעיר הגדולה. "תוכנית החלל הישראלית (נהמה)": השם מוצמד לאסופה של הטחות טוש שיש כעס בתנועתן. "דיזנגוף סנטר" (מקום מרכזי בעירוניות הסיפורית של ארד) הוא 16 מדבקות אדומות ועגולות המרכיבות ריבוע, מלבד עיגול אחד החורג למטה ויוצר תנועה, נדנדה: "כמה יפה אני בדיזנגוף / כמה כעור הוא רחוב / דיזנגוף בלעדי". את התערוכה מלווה קטלוגון, המוקדש בין השאר לתל-אביב היפה, השמנמונת...

סלמאן נסאסרה, "ימי מדבר" (אוצרת: טלי תמיר), גלריית הקיבוץ, תל-אביב

רחוק יותר מהזרם המרכזי מתלהטים ציוריו של סלמאן נסאסרה באנרגיה של שוליים, שואפים ולא שואפים אל המרכז. אלו הן תמונות מחיי נוודים במדבר, לאחר המעבר ליישובי הקבע הדואבים, רומנטיקה אוריינטליסטית העוטפת את שרידי הזיכרון: צמחיית המדבר בחמוקי הדיונות, גמלים ורוכביהם, מאהל רפאים שחור, בדואי בודד בהוד הנוף המדברי, יעל ממשי ומיתולוגי כאחד בנוף שירוק הזוי מחלחל בו, טנדר שועט בדרך חולית, מרים עננת אבק בעקבותיו. יפים במיוחד הם ציורי המים, הלוכדים את הניגוד שבין צחיחות הקרקע ללחלוחית השמים, בתואם שבין טכניקה לנושא. יעל משחיר כשעיר לעזאזל בקצה הגבעות, מטיל צל מדויק על העפר השחון והשמים הכחולים, כמו באגדות של שפע לא מצוי. זו נאיוויות של אדם צעיר המנסה להחיות את תחושת החופש והקירבה הגופנית אל הטבע שנשללו ממנו עם מעברו, בתוקף צו מינהלי, בהיותו בן עשר ויחד עם משפחתו, אל כסייפה. אלו געגועים לאוריינט ממשי שנעלם, ולא לאוריינט הרומנטי המומצא של המערב, למרות הקירבה במוטיווים; ובדידות גדולה ודומייה נסוכות על הציורים.

אורנה ברומברג, גלריה דביר

יש קיבעון כלשהו, לטוב ולרע, בציוריה של אורנה ברומברג. יש איזו נוקשות בעיצוב הדמויות, הדימויים, בסידורם במרחב הציורי, בחזרה המעגלית של אותם סמלים. גם הרקע חוזר בכל הציורים, כמין פרווה לילית של שערות פחם, מפרה את הדימויים מסביב או נארג לתוכם בשתי וערב, עד שהכל לובש צורת שטיחים של אגדות שבין קרקס לבלהת ילדות. בדימויים חוזר פרפר-עש, המונח במנותק מן הדימויים הילדותיים, של ילדות מעוקמות ולהן רגלי עץ, שפתיים אדומות מדי כפצע; לעתים הן נדמות לגבר בגיל העמידה שלבש שמלה אדומה או מכוכבת.

ויש גם דגים, ליצנים וארלקינים (שניחוח של אנסור נודף מהם), ובמפגש שבין שולי הציורים לשוליים הריקים של משטחי הנייר אפשר למשש את שערות הגשם השחור.

ציוריה של ברומברג הם כזיכרונות מילדות משותקת, נכספים אל רעיון הטבע הלקוח מספרים שבשולי מיטת החולי; ויש בהם נכות נכמרת המחלחלת בך.