רועי צ'יקי
ארד> ינואר
2005 > באוזבקיסטן
הכיבוש
יעקב סולן הוא הפייבוריט במסע
ההפרטה של חברת "אוזבק-טלקום", מונופול התקשורת המקביל לבזק באוזבקיסטן,
ויתכן מאוד שנראה אותו בקרוב כבעל החברה. כצעד ראשון, סולן כבר רכש (במחיר מבצע)
את חברת הטלפונים הציבוריים הלאומית של אוזבקיסטן. רועי ארד ישב במשך שבוע על הזנב
שלו במסדרונות הבירוקרטיה של טשקנט, סמרקנד ובוכרה, ומביא את סיפור ההשתלטות
הישראלית על מדינות האיסלם במרכז אסיה
טיסה
ידיעה צידית בעמודי החדשות של גלובס סיפרה
על כך שחברת "סולן תקשורת" רכשה 75 אחוזים מטקספוני, חברת הטלפונים
הציבוריים הלאומית של אוזבקיסטן, בסכום מזערי של חמישה מיליון דולר, סכום שכולל
בתוכו גם השקעה ראשונית בשדרוג טכנולוגי. תוך חודשיים מיום פרסום הידיעה, אני נמצא
במטוס איירבאס של אייר-אוזבקיסטן, לסיקור הרכישה.
טיסה באייר אוזבקיסטן היא חוויה מסיבית
למדי: מתחת לכל חלון מחלונות המטוס, אולי לרגל חג המולד המתקרב של הפרבוסלבים,
תייקו דיילות יצירתיות-מדי פרחים מלאכותיים מוזהבים אל קיר המטוס בנייר סלוטייפ
משרדי צהבהב. אבל בשלב עליו אנחנו מדברים, הזרים נשארו רק על שליש מהחלונות, הם
ניטלו על ידי לקוחות חמדנים, בשאר החלונות נשאר כשריד רק הדבק הצהוב משתלשל,
ערירי, מדפנות הצוהר.
גם הוראות הבטיחות באייר אוזבקיסטן הם דבר
שלא תראו במקום אחר, כנראה. הדיילת במכשיר הוידאו המסבירה על מיקום מסיכת החמצן
מציגה מבט מיני ומפתה יותר מבכל חברה אחרת שבה טסתי, על גבול הפורנו הקשה. בה בעת,
היא מצליחה לשמור על חיוניות וטבעיות כשל גופה שאופרה יתר על המידה (במשביר
החדש?).
על אף שהמטוס הוא מן הסטנדרט המתקדם, נראה
שבמטה החברה החליטו לחסוך בסעיף שכפול הקלטות. והוראות הבטיחות לא מצליחות לשמור
על רמת קול אחידה. הקול הרובוטי של דיילת הפורנו בצילום מתרומם ואז נוסק מטה, ומדי
פעם מתגבר עד להמיה לא נסבלת, על גבול הצווחה, כך שאי אפשר להירדם ואני נאלץ
להקשיב.
נחיתה. שדה תעופה
עם הנחיתה מוכרז שמנו בחלל המטוס. פעם
ראשונה ששמי נקרא במערכת כריזה כלשהי שלא במשמעות שלילית. אנחנו מובאים במכונית
ואן פרטית לאיזור הוי.איי.פי, דבר שמרמז מעט על קשריו הלא רעים של סולן בצמרת.
מתחם הוי.איי.פי מזכיר את הסט של הסרט
'ד"ר ז'יוואגו': עץ סינתטי ענק מידות, מעין שילוב בין אורן וברוש מפלסטיק,
עומד במרכז החדר כשמסביב פיתוחים המושפעים מאמנות פרסית קדם-איסלמית. התקרה מנוקרת
בחורי אוורור שמזכירים את הלוגו הישן והיפה של הערוץ הראשון. דלפק הדרכונים צהוב
כמו פסנתר של עשיר שירד מנכסיו בהפיכה. הפקיד מסורק לצד אחד, דרגתו מזכירה מאוד
תמרור עירוני בעיר ספר. מיוזע ובלחיים תפוחיות, הוא מטיל חיוך אפור על שתי חלפניות
הכספים, שישראל, מי שליווה אותנו בטיסה מטעם סולן תקשורת, מזהיר אותנו בתוקף-רב
מפניהן (אחר כך התברר שהשער שהם הציעו של המטבע המקורי הוא בסדר גמור). לשאלתי,
ישראל, איש פיתוח בכיר בחברה, שמכאן ממשיך לעסקי הבילינג הענפים של סולן בחברת
הסלולר של טג'יקיסטן, מספר שהבחורות האוזבקיות לא יפות במיוחד.
אני רואה את האוזבקים הראשונים בחיי,
מוכסים מן הסתם: אנשים עם שיער חזק, קשוח ויציב, מרוכז מאוד. על הפחים לוגו חברת
הסיגריות קנט, אלא שבאוזבקיסטן עצמה אין כמעט פרסומות, כי אין כמעט כוח קניה.
במדינה
מתחם הוי.איי.פי ריק מאדם. חוץ ממני, נמצא
שם רק איש עסקים מבוגר, קשוח, ומכובד מאוד למראה. הוא נעלם היכנשהו ושב כאשר שפתיו
משוחות בשפתון ורוד. אחר כך מגיחה לרגע הבחורה בעלת השפתון, טוויגי שהתבגרה,
ומתנשקת איתו ממושכות, כאילו אחרי שנים רבות של פרידה.
מאיר טל, מנכ"ל טקספוני, חברת
הטלפונים הציבוריים הלאומית של אוזבקיסטן מבית סולן תקשורת, ואיש סוכנות-יהודית
לשעבר, מגיע לקבל את פנינו בחיוך לבבי ובעניבה שעליה משורטטים פילים.
מאיר: "חטפו אתכם?".
-לא.
מאיר: "אם כך, היתה ודאי נסיעה
משעממת".
יוצאים מאיזור בית הנתיבות של טשקנט.
מולנו פסל אבסטרקטי (אני מקווה) עשוי מסלעים מגובבים זה על זה עומד במרכז מדשאה
מטפחת. בחניון, עומדים מספר נהגי מוניות ויורקים אל תוך נקודה לא ברורה באפלולית.
המשרד של טקספוני
טקספוני - כך מכונה חברת הטלפונים
הציבוריים של אוזבקיסטן, הנכס של יעקב סולן, ובסיס היציאה אל הפרס הגדול, אל נתח
הבקר מלא השומן שבבלילת האורז - אוזבק טלקום. מטה טקספוני שוכן בבניין עלוב וטחוב,
צמוד לבית קפה קוריאני לא-ברור, שלא נראה כמממש פוטנציאל כלכלי כלשהו. דרך השיווק
של בית הקפה קשור כנראה לכך שכמעט כל מי שמגיע למטה טקספוני פותח בטעות את דלת בית
הקפה הריק כדי לגלות שטעה.
באפלולית משרד המנהל, מוקף וילונות
ירקרקים בנוסח דירות קשישים פולנים, יושב יעקב סולן, מצויד במשקפי קריאה, ועורך
הגהות מול מזכירתו שבישראל על חוזה כלשהו.
על הקיר עומדת תמונה של איסלם קרימוב,
השולט במדינה ביד רמה, עוד מן ה
לא יצא לי להפגש עם מר קרימוב לשיחה ראש
בראש, אבל הנ"ל הוא מן הסתם גבר מאוד אטרקטיבי ודמוקרטי, כי גם המתמודדים
מולו בבחירות מעידים שלא התאפקו והצביעו לו.
יעקב סולן מנסה ליישר פאקס בנוסח ישן,
שהדיו התכול שלו דבוק מאחור בשובבות. לאחר שהוא משלים את ההגהות, סולן בוצע את
נייר הפאקס ומטיל את הגזרים אל תוך לועו הפעור של פח האשפה. בהמשך מסענו המשותף
סולן יודה, ברגע של אמת, שאחד הדברים שהוא הכי אוהב זה תחום ההגהות ומנדב את עצמו
לעזרה בעיתון. "אפילו מכשיר פאקס נורמאלי אין כאן", הוא מסנן בלקוניות,
לא באכזבה.
ארוחת ערב בטשקנט
אנחנו רעבים. מהמשרד אנחנו מגיעים למסעדה
מעולה. חמישה סלטים מוגשים מיד, כולל אחד שקרוי "מתחת לפרווה". על
הקירות פסים נוצצים המזכירים סוכה.
"תלמד מושג", אומר לי סולן.
"אוזבק וריאנטה, השיטה האוזבקית". פירוש המושג מזכיר את המונח העברי
'קומבינה'. כל פעולה עסקית נעשית כאן בדרכים עקלקלות ואיטיות, וכשאנשי העסקים
המערביים דורשים דין וחשבון, אומרים להם כי כך עובדים באוזבקיסטן, או באוזבקית,
'אוזבק וריאנטה'.
סולן גילה, כי בשיטה האוזבקית ההכנסות
מהטלפונים הציבוריים שלו מתמוססות בדרך מהסוכנים המקומיים, שהשתלטו על הטלפונים
ומסרבים לעזוב אותם. איש במסדרונות הגבוהים בטשקנט הבירה לא מרגיש מוזר מהתגלית
הזו: שכן אדם שמרויח משכורת של 30 דולר לחודש, חזקה עליו שינסה להרוויח מהצד.
בסופו של דבר ממדינה בת 25 מליון איש, סולן מקבל הכנסות של 15 אלף דולר בחודש.
כדי לעצור את המכה, סולן מתכנן להחליף את
הטלפונים המיושנים בטלפונים משוכללים ובלתי ניתנים לגניבה שקשורים למערכת בילינג
מרכזית, הנושאת את השם האופטימי סולן 3000. אלא שמשלוח הטלפונים הראשון של סולן
תקשורת תקוע כבר כמעט חודש במכס, בשל פקיד בנק עקשן ולא מבריק במיוחד שדורש
מע"מ של 20 אחוז על יבוא הטלפונים, גם כחלק מה"אוזבק וריאנטה",
השיטה האוזבקית.
כרגע קיימים במדינה 1500 טלפונים,
שמזכירים במידה מפתיעה את הטלפון העומד בחדר המשוחזר של מנהל הכלא הבריטי במוזיאון
המחתרות בירושלים. רק כמחצית מאותם טלפונים בעלי ערך מוזיאלי שמישים לעבודה. סולן
מתכנן להביא 5000 טלפונים ואולי אף 50 אלף, דבר שיכול לעשות רק טוב למדינה העניה
והעייפה הזו.
אני מכרסם את הסוף של מה שהיה "מתחת
לפרווה", שמתגלה כסלט טעים מאוד.
יעקב סולן: "לבנקים כאן תפקיד אחר.
על כל הוצאה של העסק, כזו שיש לך כסף לשלם עליה, אתה צריך לשכנע פקיד בבנק שהעסק
דורש את זה. אין כאן צ'קים! אין כאן כרטיסי אשראי! השיטה היחידה היא העברה בנקאית,
והפקיד בבנק צריך להשתכנע".
-אתה לא פוחד מהפיכה שתעלים לך את הכסף
שהשקעת ושאתה מתכוון משקיע במדינה?
אני לא אדם שמפחד. גם כשאתה חוצה כביש,
אתה צריך לפחד. אתה עובר ברחוב, צריך לפחד.
-והעיתונים באוזבקיסטן לא ירתיעו מפניך,
כישראלי?
לא עומדים פה בתור להשקעות. ראית פה תייר
אחד מאז שאנחנו פה?
-ראיתי שני אנשים שדיברו צרפתית ברחוב.
מנסים כבר חמש שנים להפריט את אוזבק טלקום
ולא מצליחים.
-אולי בגלל שיטת המשטר שאינה לגיטימית
בעיני אנשי עסקים אירופים מהשורה ומצב זכויות האזרח.
הבעיה של כל הארגונים לזכויות האזרח היא
שהממשלה מונעת פעילות איסלמית קיצונית, ושעוצרים כל אדם שקשור לזה. זה משטר
נשיאותי. יש משהו במה שהם עושים: אחרת יהיה כמו אירן או כמו אפגניסטן פה.
אני לומד מסולן שהיו 150 עובדים,
כשטקספוני נרכשה. כעת, נותרו כ85 ויעקב סולן ומאיר מתכננים להשאיר כ25 מהסגל. מחיר
משכורת ממוצעת בחברה הוא בין 30 ל50 דולר. לחודש. השיחה בהמשך נסובה על אכילת
דובים. אני הייתי היחיד בשולחן שלא הבין מה הבעיה באכילת דובים.
-מה סדר הגודל של ההשקעה ברכישת אוזבק
טלקום?
באיזור ה50 מליון דולר ל51 או 64 אחוז.
-מאיפה יהיה לך כסף לקנות חברת טלפונים
לאומית. סולן תקשורת היא לא חברה כל כך גדולה.
יש לי מקורות חיצוניים, קונסורציום
בארה"ב שמשקיע בסוג עסקים כזה. אני מביא את הכסף מאנשים שיודעים שפעם מפסידים
ופעם מרוויחים פי עשר. לא ברור אם העסקה תצא לפועל, אבל אם כן, היא יכולה להיות
מעניינת.
-וזה לא נראה לך בעייתי שישראלי ישתלט על
אחת החברות הכי גדולות, ובוודאי הכי מרכזיות, במדינה מוסלמית?
אתה יודע כמה מוסלמים יש בהודו? בסין?
-ואתה לא מרגיש שאתה גונב להם את המדינה
עם רכישת החברות במחירים כאלה?
מקובל שבאים משקיעים. אני מפתח שרותים. מה
לא בסדר? אני עושה עסקים. כמו האמריקאים באירופה. ככה העולם עובד היום. אני מעביר
לעובדים מסרים ברורים וענייניים. לא משחק עם אנשים בקקה.
-אני לא חושב שאי פעם חברה ישראלית שלטה
בחברה מרכזית כל כך במדינה אחרת.
כן, אין כזה דבר באף מקום. יש השתלטות על
חברות מקומיות. צריך לזכור שזה לא פשוט ולא בטוח, ולא ייגמר מחר בבוקר. אבל אם לא
נתחצף, לא יקרה כלום.
-אתה לא מפחד שהשתלטות של יהודי על חברה
מרכזית כל כך, תביא לגל אנטישמי פה?
אני לא מסכים. אנשים ישפטו לפי התוצאות.
יום שני
אנחנו מתאכסנים במלון "גראנד
מיר" שנשא עד לפני חודשיים את השם "רוסיה". איני מתמצא בספורט, אבל
נראה שאחד מענפי הספורט הלאומיים במדינות האיזור הוא להחליף שמות של מלונות. שכן
במהלך הנסיעה הזו, כמעט כל המלונות זוהו בשם הקודם או בזה שלפניו.
חשמליות ריקות זורמות ברחוב. לפתע החשמלית
נעצרת. נקרע הכבל החשמלי. הנהג מוציא מעין עמוד ומתקין את הכבל מחדש בפרצוף אדיש.
החשמלית שבה לנסוע במסלולה.
בחדר האוכל, אני מנסה קורנפלקס עם שזיפים
מיובשים. המלצריות נעות במחוות נמרצות וגדולות שאמורות לחקות יעילות מערבית.
מלצרית מוסיפה לי מזלג אף שיש כבר אחד כזה.
אני רוצה להציג את הלובי של מלון
"גראנד מיר": בצד ימין עומד באר בשם "פאשה בר", באר מפואר
יחסית, שבמשך כל משך שהותי בטשקנט לא נראה ולו לקוח יחיד משתחל לתוכו, כי החורף
הוא לא עונה טובה לתיירות.
בין דלפק הקבלה לחדר האוכל יש כחמישה פסלי
שעווה בגודל אנושי ולמעלה מכך, של גדולי ההיסטוריה האוזבקית, מן הסתם, כנראה,
עטורים זקני צמר-גפן מדובללים. בין הפסלים לחדר האוכל מפרידים סורגים בנוסח איסלמי
שמזכירים עלים או טווסים הפוכים.
באוזבקיסטן אין מקדונלד'ס או סטארבקס.
במחיר של המבורגר קטן של מקדונלד'ס שלושה אנשים יכולים לאכול ארוחה מלאה. האווירה
באוזבקיסטן מזכירה את ישראל לפני שהיה כאן מקדונלד'ס ופפסי ואולי בימים לפני
שהביטלס כמעט והגיעו: כאילו היוזמה החופשית והאמריקניזציה היא פעולה חתרנית
באווירה הדיקטטורית למחצה והריכוזית שבה שוחה האומה העתיקה והנפלאה הזו.
לפני הגעתי חיפשתי בתמימותי בגוגל את
המילה אוזבקיסטן ושירה, וגיליתי אין ספור ידיעות על משוררים שהוגלו או מרקיבים
בבתי הכלא, בדרך כלל בגין קשר עם פונדמנטליזם איסלאמי.
אני יוצא לנשום אוויר מחוץ למלון אף שכולם
הזהירו אותי שהסיכוי גדול שיחטפו אותי. אני צועד כמה צעדים, ומשאני רואה שאיני
נחטף, ממשיך לצעוד בשדרה בנמרצות. כדי להתאמן על המטבע המקומי, אני קונה ירחון
אופנה מ1965, במחיר חצי דולר. לטשקנט יש קצב מרגש. לאחר רעידת האדמה בשנות השמונים
שהרסה את העיר לגמרי, ומחתה את כל הבניינים העתיקים, נבנה המקום כעיר עם כבישים
רחבים. אלא שלאחרונה עלה מחיר הדלק והמשכורות קטנו, כך שהדרכים דלילות. עוד דבר
שקצת היה חסר לי זה מעברי חציה, שראש העיר של טשקנט השתדל לחסוך בהם, מסיבותיו.
בכל מקום בעיר יש דוכנים. יש כאן תאווה עצומה לסחר. גם לי מתחשק לפתוח כאן דוכן
לדברי סדקית.
אוזבק-טלקום
כעבור שעה אני מגיע למטה הראשי אוזבק
טלקום. אף על פי שמדובר בחברת טלפונים לאומית, המשרדים הראשיים של החברה הם לא
משהו שאפשר להשוות למשרד כלשהו שראיתי בישראל. חוששני שגם לא לכזה של משכונאי
עיוור.
לקומת ההנהלה הראשית עולים דרך מעלית עץ
רופפת. זו מעלית מכאנית ולא דיגיטלית, אתה מקיש על מספר הקומה ואז על כפתור נוסף,
ואז המספר לחוץ עד שמגיעים לקומה, ורק אז בטיק הוא משתחרר. המעלית משמיעה רעש של
שד בהצגה שייקספירית (שנערכת בבית ספר יסודי).
משתרכים דרך מסדרון בטון חשוף, שנראה
כאילו נלקח ממתקני קג"ב. ומחכים כעשר דקות, עד שיותר לנו להיכנס לראיון עם
מנהל אוזבק-טלקום, מר מוחדינוב. אני משתעמם מהעמידה, וכשאני נשען על משהו, אני
מטיל בטעות מאפרה עמוסה בסיגריות על רצפת הבטון האפורה.
רעש עצום, כשל טרקטור הנושא שחת עובר
ברקע. ואני רואה את אחת מהעובדות הראשיות, מרינה, אם חד הורית נאה מאוד, כבת 50,
מהדסת על עקבי סטילטו צרים על קצפת פרקט שמסתיימת לפתע.
לבסוף, אנחנו נכנסים ללשכה הלקונית, שבה
נמצאים מר מוחדינוב, מנכ"ל אוזבק טלקום וסגנו אלייב. למוחדינוב פנים רחבות
ועניבת פסים. הוא משחק הרבה באצבעותיו תוך כדי השיחה, לא מתוך לחץ, אלא באווירת
זחיחות. שיערו מכסיף, לחייו כפולות, אם בכלל קיים מושג כזה.
מוחדינוב: "ברבעון הנוכחי אנחנו
נכריז על ההפרטה באופן פומבי. רוצים להפריט 64 אחוזים מהחברה לחברות זרות. אנחנו
מסתייעים על ידי הבנק הגרמני קומרסבנק".
-יש מחיר מינימום לחברה?
איני יכול לדבר על כך בשלב הזה. אם יגיע
משקיע קונקרטי אוכל לדבר על זה איתו. זה נושא פתוח".
-עד כמה אתה פתוח למשקיעים בישראלים
בהפרטת אוזבק טלקום?
הנסיון מלמד שלחברות הישראליות יש רמת
איכות ואמינות הכי גבוהה. ויש לי מה להשוות. הקוריאנים פחות טובים, למשל.
-סולן, מה הסיכוי שתצליח לקנות את אוזבק
טלקום?
פחות מ50 אחוז.
-ולהפוך את טקספוני, חברת הטלפונים
הציבוריים, לחברה רווחית?
למעלה מ90 אחוז.
-אתה לא מעט אופטימי מדי. בינתיים, כולם
גונבים ממך.
"כולם אמרו שאין סיכוי על כל דבר
שעשיתי. אבל כל מה שרציתי, עשיתי. בשבילי עסקים זה יצירה. זו אמנות.
-למה אתה חושב שאתה מסוגל לנהל חברה עצומה
כל כך כמו אוזבק טלקום?
יש לי נסיון של 22 שנים בהפעלת שירותי
תקשורת.
-ניהלת חברה קטנה עד בינונית עד עכשיו.
אוזבק טלקום זו חברה עצומה. כמה אנשים עובדים שם?
לא יודע.
-אלף איש? עשרת אלפים איש?
בין עשרת אלפים לעשרים אלף. צריך להסתכל
בחוברת שהם חילקו. אבל אני לא יעשה את זה לבד. יש מנהלים מקצועיים.
ישיבה כללית
לאחר מכן, אנחנו עוברים לשיחת הבהרה עם
העובדים הראשיים בחברת טקספוני. מטעם ההנהלה החדשה מדבר יעקב סולן באריכות ומתורגם
על ידי מאיר טל, המנכ"ל. אלייב, סמנכ"ל אוזבק טלקום, מדבר מטעם בעל
המניות הנוסף.
מדובר בחדר ישיבות מפואר, מיושן מאוד ובעל
מידות עצומות. החדר מחולק לשולחן עץ אדיר מימדים שיכול להכיל סביבו 40 איש, ואיזור
עם כסאות קולנוע, לצופים בישיבות. מעלינו נברשת הנוצצת בניסוח אצילי כלשהו.
סולן מסביר שזה כינוס ראשון של העובדים
לרגל הגעת המחשבים. אור ניתך על החדר מתוך שתי הנברשות שעובדות (מתוך שש שבתקרה)
ולאורן האפור נראה יעקב סולן קשוח ומדוייק. אבל כשהוא לובש משקפיים הוא נראה כאדם
אחר, אולי כסוחר המתעכב על פרטים קטנים. את נתוניו מקריא סולן מתוך פאוור-פוינט,
שמוקרן על מסך העומד ליד תמונתו של איסלם קרימוב.
סולן מסביר את המהפכה העומדת בפני
העובדים. לטובת הסוציאליסטים שבקוראים, צריך להבין שאם תוכניתו של סולן תצליח,
והוא יביס את הבירוקרטיה, כניסת הטלפונים החדשים עשויה לעזור לאוזבקי הפשוט והעני,
שאין ברשותו כסף לקו טלפון וכמובן שלא לסלולר. כרגע, השחיתות בחברה גורמת לכך
שהחברה תהיה לא יעילה: חצי ממעט הטלפונים שמותקנים במדינה הענקית הזו, מקולקלים,
750 מתוך 1500 בערך. סולן נוזף: "אף אחד לא יכול להגיד כמה טלפונים בדיוק יש
לנו. כבר שנה אני רוצה שיגידו לי איפה וכמה, ואף אחד לא נותן לי תשובה. כשאני שואל
כמה הכנסות יש לאיזור, הם אומרים לי שיש קווטות. זה הולך להיגמר. מי שחושב שאני
פרייאר טועה".
בהמשך מטיל סולן פצצה: הוא מבשר שהם
הולכים לשנות את שם החברה מטקסופוני. מיד מתבהר לי השם הנכון לחברה: צ'יקיפון, על
שמי. והרי ברור כי אם יידבקו במזל שלי, צפויה להם חדירה בינלאומית מוצלחת.
אף שהוא נראה עסוק, אני שואל את מאיר טל,
המנכ"ל המקומי, מה הוא אומר על השם צ'יקיפון.
"צריך לבדוק, צריך לברר", מתחמק
מאיר, יודע ששמו הטוב בידי, כעיתונאי בעיתון העסקים של המדינה. ואף על פי כן, איני
נכנע. למאיר יש קול נעים ורך וזקן של אדמירל והוא יהיה לצידי.
מאיר טל מספר על כך שהם מפקידים כסף בבנק
למשכורות ובכל זאת פעם לא הגיע הכסף. פקיד הבנק אמר לו 'קורה שאין לנו כסף'. אז
אמרתי לו 'היום שיהיה כסף, אחרת נלך לבנק אחר'. הם לא רגילים לצורת דיבור כזאת.
רגילים ל'כן אדוני' יכולנו, בוא נאמר בצורות אחרות, אם אתה מבין למה אני מתכוון,
לשחרר את משלוח הטלפונים תוך יומיים. אבל זה היה פותר את העניין באופן חד פעמי.
כרגע, מנכ"ל בזק (כך הם מכנים את אוזבק-טלקום) כתב מכתב. שר התקשורת כתב
מכתב. אני לא אופטימי. איזה פקיד חושב שהוא בגופו צריך לדאוג לאינטרס המדינה יותר
מהאישים האלה. אנשים כאן עובדים בדרך מסויימת מאוד".
משם אנחנו הולכים עם קטיה, בחורה יעילה
ואינטלגנטית במכנסי עור שהתחילה אתמול לעבוד, למקום הקרוי ברודוואי, מעין שוק
תיירותי במרכז העיר, ופחות מעניין מהשווקים הלא תיירותיים. אני רוצה לקנות דגל
אוזבקיסטן כדי שיעטר את המשרד שלי, אבל המוכר מזהה כי אני התייר היחיד במדינה
ונוקב במחיר גבוה מאוד. אני מסרב. מה גם שאין לי משרד.
סיפורה של קטיה הנמרצת, די מדכא, ומעיד על
מצבו של המיעוט הרוסי במדינה האיסלמית: סבא וסבתא שלה, היו מתנחלים בעיר שהובאו על
ידי הקומוניסטים, שתכננו לבנות מדינה גדולה ומגוונת מבחינת אוכלוסיה. כיום הרוסים
נוטשים את המדינה הענייה וחסרת הסיכוי בקילוח מתגבר.
"פתאום גיליתי שכל החברים שלי
עזבו", היא אומרת ומסדרת את שיערה הבלונדיני הקצר. "אני הרווחתי בעבודה
הקודמת שלי בין 20 ל30 דולר לחודש, חברה שלי מרוויחה פי 10 מזה במוסקבה".
-איך חיים עם 30 דולר לחודש?
"הכול עובד על בקשיש. למשל, מורה
מקבל משכורת בסיסית. אבל כדי שהילדים יקבלו ציונים טובים, צריך לתת לו עוד כסף.
אחותי יש לה ילד, וזה מאוד קשה ויקר לה, להשיג לו ציונים טובים".
מסעדת אפרוסיאב
בחוץ זיקוקים. אנחנו מגלים שהיום זה חג
המולד הפרבוסלבי. חששנו שהעיר נראית כאילו לא הורידו עדיין את קישוטי חג המולד, אך
התגלה כי חג המולד היום. אני הייתי בטוח שהיו יריות ברחוב מתוקף איזו הפיכה
אסיאתית, אידיוט שכמוני. כבר דמיינתי אותנו מתרכזים בשגרירות וממתינים ללוחמי
הימ"מ, אבל לשוא. האמת שיכול היה להיות נחמד להיות בהפיכה פעם.
אנחנו חוגגים את חג המולד במסעדה מעולה
בשם "אפרוסיאב" שעליה ממליץ מאיר, שנראה נלהב לראות אותי, אך לא מזכיר
את היוזמה לכנות את החברה "צ'יקיפון". על התקרה, מנורות עם שובל של בצבע
כסף נוצץ. כסאות קש. נער בלונדיני בשם סרגיי, שמשח את שיער הקש שלו בצבע כתום,
לבוש בבגד זהוב מרוט מעט, הוא המלצר שלנו. על חזהו כתובת ענק, גדולה מחוטמו,
שאומרת "סרגיי". בידו יומן ועפרון. בחורה יפהפיה במכנסיים יפות, שמזכירה
את ננה, המנהלת הנודעת של מסעדת ננוצ'קה בתל אביב, רוקדת סלואו למוזיקה אוזבקית
רומנטית, כנראה ריקוד מקומי המזכיר תנועות סירוב של ברווז. מעלינו מסתלסל שיח גפן
פלאסטי.
הרבה בנות שמנות ויפות במסעדה, עם סיגריות
אררוכות ובגדים נוצצים של חג. כולם שיכורים לרגל החג. בחורה יפה מאוד נועצת בנו
מבט חשדני. לכל הגברים אף גדול מדי או קטן מדי. ליד הבחורה הכי יפה במסעדה, על
הקיר, תלוי זוג נעליים.
זמר עומד לבדו ושר, שיערו מזכיר כבש או
חיה אסיאתית אחרת שאפשר לבשל ולאכול עם אורז ושומן, אולי חיה שמקורה בהרים. הוא
מזכיר את ירון חדד ששר בקדם אירוויזיון את השיר "זודיאק" לפני עשר שנים.
כולו מלא ריכוז והתכווננות עצמית. למרק המצויין שמוגש לנו יש המון אופי. למעשה יש
בו רק אופי. כמו אוזבקיסטן. מרק קשה, עם מעט פטריות (זה מרק פטריות), קמצן ברגשות.
יעקב סולן מספר שכעס על הנהג שהסיע אותנו
קודם. הוא סירב להביא לו תרופה, ואמר שהוא רק נהג.
-דיברנו איתו. הוא אמר שאתה נותן 29 דולר
לחודש.
סולן: אני הולך לשלם פי שתיים. באמת אי
אפשר לחיות עם המשכורות האוזבקיות. בגלל זה כולם לוקחים כסף לכיס.
טל: כשיעקב אומר כולם, זה ללא יוצא מן
הכלל.
-איך התחיל הרומן האוזבקי שלך?
בינואר 2003 הגיע אדם שניסה כבר 5 שנים
לעניין חברות ישראליות ברכישת טקספוני ולא הצליח. אותי הוא שכנע. תוך שבועיים
למדתי את העניין, וקניתי את החברה.
-זו חברה עם רק 15 אלף דולר הכנסות לחודש.
ידעת את הסכום הזה?
לא ידעתי כלום. הסתכלתי על נתוני המאקרו
של המדינה. על המליונים שגרים פה ואין להם טלפון בבית.
-אתה הולך לפטר את כל מי שגנבו? זה כל
החברה, כפי שאמרתם לפני רגע.
יש אלף מסכנים בשוק. תחשבו על כך שאם
נפטר, זה יתן פרנסה למישהו אחר שמגיע לו. לא באתי להציל את האומה האוזבקית. אנחנו
מציעים עבודה, לא שיבואו לגנוב אותנו. מי שלא יעריך, ימצא מקום אחר לגנוב אותו.
אנחנו לא מתיימרים לחנך. לא יודעים מה טוב. אני לא מספר סיפורים ואחר כך מעיף
אותם. אף אחד לא דיבר איתם כמו שאנחנו מדברים איתם.
דיסקוטק סקיי
במקביל לעוני הגדול במדינה יש כנראה אנשים
ששפר עליהם גורלם, וכך מתקיים לו מועדון סקיי שלוקח 6000 סום (המטבע הלאומי)
בכניסה, שזה 25 ש"ח בערך. וגם הבירה לא זולה (שכחתי לקחת קבלה לגלובס,
לעזאזל). ויש באוזבקיסטן הרבה ששותים הרבה יותר מזה, ומעדיפים להזמין בקבוק יין
גרוזיני טוב.
סקיי נמצא בחדר אלכסוני, כנראה עליית גג.
הוא ממוקם במלון טא-טא, ששינה את שמו בינתיים לדיבו או דובי או משהו כזה. הרגשתי
שזה טעימת החטא, שכן הוזהרנו להיות במלון כל הזמן ולהיזהר לצאת החוצה, וכאן אני
יוצא בשעת לילה מאוחרת.
סקיי הוא לא מועדון בנוסח הישראלי שאני
מכיר, אלא משהו שיותר מזכיר את מועדוני הלילה של שנות השבעים. הערב נפתח בסדרה
ארוכה של ריקודי בטן אמנותיים ועשויים כהלכה, שבהם מוטלים על הרקדניות שטרות רבים
של 100 סום. ורק אז הרחבה נפתחת לריקודים. אני התחברתי במהירות לג'סמין, נערה
יפהפיה עם פלטה, שחייכה אלי כבר בכניסה. היא ממוצא חצי גרוזיני חצי צ'צ'ני, חובבת
זרים. לאחר זמן מה הגיע מישהו והפחיד אותי שלא להתקרב
במקום, התגלה לי נוהג אוזבקי יחודי: בזמן
הריקוד על רחבת הריקודים המהבהבת, הרוקדים נוטים לזרוק שטרות כסף על הרצפה, כדי
להראות שהם מרוצים. לא בחנתי את השטרות, אבל זה לא חוכמה גדולה. שכן השטר הגדול
ביותר באוזבקיסטן הוא של שני ש"ח בערך. למרות שכרגע המטבע יציב, כשמחליפים
כספים, יוצאים עם חבילות ענק. ולכן אם אתם נוסעים לאוזבקיסטן, מומלץ לקחת ארנק
ענק.
הבחור המפחיד נעלם והרומן עם ג'סמין התפתח
במהרה: ג'סמין סיפרה לי שהיה לה חבר אירני שמקים עסק בבחריין, ושהיא ביקרה אותו,
וחיה במלונות חמישה כוכבים. קבענו להיפגש מחר בערב, ושתסביר לי מעט על אוזבקיסטן
בשביל המנויים, כאילו.
יום שלישי. שוק.
אנחנו הולכים לשוק. יחד עם הצלמת, אנחנו
קונים חצי חצי לעורך מדור התרבות של גלובס ולחבר מערכת
יום שלישי. מכון התקנים.
מר איסייב הוא מנהל מכון התקנים האוזבקי,
האחראי על כל תקני התקשורת במדינה רחבת הידיים. יעקב סולן מקורב מאוד לאיסייב,
ומעוניין ש"טקספוני" תנטוש את המשרד המוזר ותעבור לגור בקומת המרתף של
מכון התקנים. בפגישה, הוא מנסה לסגור על המחיר והתנאים האחרים.
שיער ראש המכון כסוף, עיניו שקועות,
אצבעותיו עבות מאוד, עניבתו לכודה באמצעות תפס-זהב דק. הוא מניח על ניירות החוזה
משקפיים דקות, מצופות זהב. ברקע הדגל האוזבקי, כמו שרציתי לקנות אתמול, על כן
פלסטיק. איסייב מנקה כל הזמן פירורים דמיוניים מהשולחן שמשקף את מנורות הפלורוסנט
ואת הדגל. נראה עייף מאוד, ומדבר בדרך הנוסכת על האדם מולו תרדמה בריאה.
הסכומים בהם מדובר הם כ3000 דולר לשנה
למשרד בן 400 מ"ר, שזה כולל גם שירותי נקיון, מסים וחשמל. סולן הרמוני והוא
מסכים לעסקה שבאמת נראית זולה במונחים ישראליים. הוא רק שואל אם ניתן יהיה להניח
שלטים גדולים בצד הבנין, מקום שבו תהיה כניסה מיוחדת.
אני שואל את איסייב לגבי האפשרות שסולן
ירכוש את אוזבק טלקום, ואם זה מפריע שסולן ישראלי. מתברר שאיסייב לא יודע שסולן
מתכנן את ההשתלטות על אוזבק טלקום. הוא אומר "אני חושב שזה רעיון טוב מאוד.
עכשיו רוב התקשורת ספרתית ולא דיגיטלית. (כאן הרצאה ארוכה בת עשרים דקות על השיפור
במצב הכותנה) לכן מי שיקנה את אוזבק טלקום יגרוף הרבה כסף. סולן מבין את המצב
ומגיב בתבונה. הוא בטח היה תלמיד טוב בבית הספר ובאוניברסיטה ומעבר לזה ממשפחה
טובה.
-אתה לא מפחד שיקרה לאוזבקיסטן מה שקרה
לרוסיה, עם שדידת המדינה על ידי אוליגרכים בימי ההפרטה הראשונים?
אני לא יודע מה היו החסרונות של ההפרטה
הרוסית. כל מה שקשור לעסקי הטלקומוניקציה דורש הון ניכר, השקעה שקשה להחזיר מיד.
אבל כשהכסף חוזר, אפשר הרבה שנים לאסוף כסף. זה מה שמיוחד בתקשורת.
סולן מעיר: "יש באוזבק טלקום הזדמנות
כמו בטקספוני. ל24 מליון בני אדם יש שני מליון טלפונים. בניגוד למערב ששם יש טלפון
לאדם בטח על כל משפחה. הזדמנות מסובכת. לא מספיק ההפרטה, צריך להוציא לפועל.
מהנסיון הקצר בטקסופוני כל דבר שלוקח יום במדינה מערבית, לוקח פה חודש. לדוגמא
שישים טלפונים תקויעם שבוע וחצי במכס. וכל צמרת השלטון לא מצליחה לשחרר
אותם".
ראש מכון התקנים: "קשיים כאלה לא
צריכים להשפיע על קניית אוזבק טלקום. נשיא המדינה קרימוב קבע תנאים יוצאים מן הכלל
למשקיעים. התקלות הזמניות יעלמו".
-תנצח בסוף, סולן?
"מוחדינוב אמר שפעם עלה הרבה כסף
לעבוד בטקספוני, אם אתה מבין מה זה אומר שעובד צריך לשלם כדי לעבוד בחברה. זה עומד
להיגמר. אנשים עשו 1500 דולר לחודש מהכסף שלנו. יש גנבות ברחוב מתוך הרכוש שלך וזה
נראה טרוויאלי.
-לאן אתה רוצה לקחת את טקספוני?
לעשרות מליונים במחזור וברווח.
-מה החזון של אוזבק טלקום, להיות גדולים
כמו בזק?
לא חושב שנהיה גדולים כמו בזק. הפוטנציאל
הוא חצי בזק או רבע מבזק. זה הרבה מאוד. עדיין זו מדינה של 25 מליון איש.
-נקמה בבזק?
ממש לא.
-אבל הם האוייב שלך?
היתה לנו מלחמה עסקית. היא נקטה בצעדים לא
הוגנים ולא נקיים. אבל זה היה בהיסטוריה. אין שום קשר למה שאני עושה פה. לא צריך
לחפש מה שאין.
-בנאום שלך לעובדים כל הזמן דיברת נגד
"השיטה האוזבקית". זה לא מעליב?
בעל המאה הוא בעל הדעה. איי.בי.אם לא
מכתיבה סטנדרטים אמריקאים בישראל? אמרתי, אני בעל הבית. תדעו מה צפוי לכם. הייתי
מפקד טייסת, ואני מתייחס אותו דבר לפרחי טיס ולעובדי אוזבק טלקום. אין לי בעיה
לפטר. היום יש את השיטה שלוקחים לכיס, וזה ייגמר.
-ואתה מאמין שמאיר ישחרר את הטלפונים?
כן, היום הוא מחכה לפקיד שחותם פעמיים
ביום ב10 וב5 אחה"צ. ב5 הוא לא היה.
-אולי באמת צריך לשלם מע"מ על זה.
מה פתאום. אני לא ישלם 20 אחוז בגלל שפקיד
בנק תפס פינה. זה יהיה על 15000 טלפונים. אין שום הצדקה עניינית, חוץ מפקיד שחושב
שהוא מגן על המדינה בכך שהוא מעכב טלפונים.
-האנשים כולם רוצים לברוח מהמדינה הזאת.
כל מי שדיברנו איתו.
לא כולם. רוב בני האדם חיים בתנאים קשים.
אנשים רגילים לעוני מדורי דורות.
פגישה עם ג'סמין
אני קובע ללכת לדייט עם ג'סמין. אנחנו
הולכים לבית קפה שג'סמין הסבירה כי הוא הכי אופנתי. הדבר היחיד שאופנתי בו הוא
שהאור בו חזק, בניגוד לאור הקלוש ברוב המקומות במדינה. המקום דומה מאוד למנזה של אוניברסיטת
בן גוריון בנגב בשנות השמונים, אם אני זוכר אותה נכון מילדותי. הצעירים רועשים
ומזכירים את הדרך שבה נראים ישראלים, אם לא היו טטארים. אבל ג'סמין שלי נראית שונה
מכולם. נראה כי היא מדחיקה את היותה גרה במדינה שבה כולם חיים בעוני מחפיר וחושבת
שהיא נערת תפנוקים אירופית. מחיר חלק מהבגדים שלה שווה למשכורת שנה בחברת הטלפונים
שסולן קנה.
אין קפוצ'ינו בבית הקפה האופנתי. אני
מזמין קפה נמס והיא גם. מסתכל עלי בחשד יהודי עם ציציות, זקן מוזר וכיפה שחורה.
אבל אני חושב שזה לא בגלל שאני ישראלי, אלא סתם בגלל שאני נראה מוזר. לבסוף אני
נשבר ואומר לו שאני ישראלי. הוא מחייך, לא יודע אנגלית. ולג'סמין אין כוח לתרגם
אותו. היא מסבירה לי שהיהודים נחשבים עשירים וקמצנים. אני אומר לה שככה אנחנו
חושבים על הפרסים. והיא כועסת, כי היא חושבת שאני מקניט את האקס שלה, הפרסי, שהוא
דווקא נדיב לפי הבגדים שלה: מעיל לבן של קלווין קליין (אני לא מבין בדברים האלה)
וחולצת בטן שחושפת ענק יהלומים על הקורקבן.
נושא השיחה החביב על ג'סמין הוא האקסים
שלה. היא מראה לי סדרה ארוכה של תמונות של האקסים שלה בסלולרי, שלושת המרכזיים הם
הפרסי שגר בבחריין, חייל אמריקאי שחור עור שמשרת עכשיו בעירק והבטיח לקחת אותה
למיאמי, ומעין יאיר לפיד אוזבקי שנראה כמתאגרף. האם היא רוצה שאקנא? אין לי זמן
לקנא בלילה האחרון שלי בטשקנט. היא שואלת מה אני הכי רוצה לעשות. ואני משקר: לנסוע
במטרו.
ביציאה, אני מחפש את היהודי להיפרד ממנו,
אבל לא מוצא. מסתבר שהוא מחכה לי בדלת הכניסה. הוא מתקרב אלי ומבקש שלושה דולר.
אני המום, ולכן אני שקט לשניה. כעבור שניה אני מתאושש, נותן לו שלושה דולר ונעלם
משם.
אחר כך אנחנו נוסעים ברכבת התחתית, ש
היא, על אף שהיא חיה במדינה עניה, לא
מוכנה להודות בכך. היא אומרת שהיא אוהבת ללבוש ספורט, במיוחד כשהיא נוהגת במכונית.
שאלתי את נערת חוג הסילון האוזבקית איך
אנשים יכולים לחיות עם כזאת משכורת כמו קטיה, היא אומרת שאנשים משלימים את המשכורת
על ידי שוד, או שוחד, נשים על ידי זנות. הפחות יפות עובדות באוזבקיסטן, והיותר
יפות יוצאת מהמדינה. ובאמת, לפי דיווחי המשטרה רוב הזונות שמגיעות כרגע בישראל
מגיעות מאוזבקיסטן. היא שאלה אם חשבתי שהיא זונה. אמרתי שלא.
היא אומרת שהמצב כרגע הוא קטסטרופה בגלל
ההנהגה. כשהגיעו הבנקאים מהבנק העולמי, היא מאשימה, קרימוב עשה להם מצג שוא, וביקש
מהמוכרים בשוק להוריד מחירים, כדי להראות שאנשים יכולים לחיות עם המשכורת המקומית.
"כל הכסף של המדינה הולך לאיסלאם קרימוב ולבת שלו", היא אומרת.
כאן אני שואל אותה, כלקוחה פוטנציאלית של
חברת הטלפונים הציבורי המקומית, שאלה שבערה בי.
-אני רוצה לשאול אותך שאלה כלקוחה
פוטנציאלית, מעין סקר כזה.
שאלה? כן.
-מה את אומרת על השם צ'יקיפון כשם שיחליף
את שמה של חברת טלפונים הציבוריים טקסופוני.
מה פון? לא הבנתי.
-צ'יקיפון זה יכול להיות שם קליט?
לא הבנתי את השם.
-אני קרוי צ'יקי, את יודעת. ועכשיו
טקספוני מחפשת שם. חשבתי שצ'יקיפון ישדר משהו נועז ומשוכלל.
אתה צ'יקי? חשבתי שקוראים לך צ'יקן. מה זה
צ'יקי?
תגובתה של ג'סמין, הנמענת של סקר השווקים
המהיר שלי, איכזבה אותי לזמן מה. אבל בדיעבד היא לא משתמשת בטלפונים ציבוריים אלא
בסלולרי, ולכן דעתה לא רלבנטית כלל למקרה זה, יעקב סולן, אם אתה קורא את הכתבה!
יום רביעי - טיסה לבוכרה.
התכנון הוא לטוס מטשקנט לבוכרה ומשם לחזור
במכונית דרך סמרקנד לטשקנט. כך אוכל להתוודע על אופיו של סולן ולקנות לסבתא שלי
אינספור אריגים המכונים "סוזנה" ולחבריי פסלי חרס זולים ומכוערים של
אנשים בזקנים מחזיקים קלח תירס.
זו הפגישה הראשונה שלי עם איש עסקים לזמן
ממושך כל כך. אם נראה לכאורה שאיש עסקים עיקר תאוותו היא לצבור כסף, התברר לי
במהרה שאצל סולן המטרה, אולי היעוד והגורל שלו, היא לצלם במצלמה הדיגיטלית שלו
אינספור תמונות. זה התחיל בדבר תמים: הוא רוצה לצלם את הטלפונים של החברה שלו. משם
המשיך לצלם "טיפוסים אוזבקיים", ובאמת יש פנים מאוד מעניינו תבמדינה,
והסתיים בצילום איטליזים ודלתות עץ.
בחזית שדה התעופה נמצאו טלפונים ציבוריים
עתיקים של טקספוני. אבל היות ובשדה תעופה הצילום אסור, רצו שנבקש מהאחראית רשות
לצילום. היא העבירה אותנו למשרד מנהל שדה התעופה.
הלכנו דרך מסדרון אל המנהל. הטלוויזיה
האוזבקית העבירה דרמה הקשורה כנראה לסיפור חייו של יצרן חלילים.
"אני רוצה להביא טלפונים חדשים ורוצה
לשלם את הישנים כמזכרת", הוא הסביר למנהל.
מנהל שדה התעופה בחן אותנו בזלזול, ארשת
פניו כשל דב קוטב חסר הבעה, ואמר "אני מציע לכם לצלם בעיר, יש שם דברים
מעניינים". סולן הרים ידיים.
מדריכת התיירים הגיע, ובירכה אותנו בקול
המזכיר מעט מזכירה אלקטרונית אנלוגית. במשך שלושה חודשים כנראה שלא הגיעו תיירים
ולכן היא הוציאה את כל האינפורמציה שהצטברה בה עלינו, החפים מפשע.
אבל גם היא לא הצליחה להעיב על בוכרה
המדהימה. רחובות עשויים לבנים שמציצים מהם אנשים בפנים אדומות עם כובעי פרווה. בשר
תלוי על חוט במבחר מקומות. אנחנו מדשדשים בבוץ. לא הייתי בירושלים של שנות
החמישים, אבל אפשר לדמיין אותה כמו בוכרה היום. סמטאות זעירות וביניהן מקומות שאי
אפשר להאמין ליופיים. לפתע ילדים חולפים על פנינו ואומרים "שלום".
אחד הילדים אומר "אני יודע לדבר
עברית בלי נקודות" ואנחנו מגיעים לבית ספר של הקהילה היהודית.
על אחד הקירות דגלים של 50 שנה לישראל, הם
נראים חדשים יחסית לזמן ששהו על הקיר, כך שחישוב פשוט אומר כי יתכן שהושמו
לכבודנו. ליד הדגלונים אימרה של איסלם קרימוב בעברית "הילדים שלנו צריכים
להיות יותר טובים, יותר חכמים ובטח יותר מאושרים". המדריכה מתעקשת שיש לי
תווי פנים גרוזיניים קלאסיים.
ראיון עם סולן בבוכרה
המלון שלנו בבוכרה נקרא
"זרגרון" והוא מומלץ מאוד לכל מי שמגיע למקום. הוא נמצא בין המסגד הגדול
והמדהים, הקרוי "קאלון" לחומות בוכרה העתיקה. במונחים ירושלמים זה כמו
להתגורר במלון שנמצא בין הכותל לאל-אקצה.
אנחנו מתבדחים על דמיון שם המלון לכמוסות
של "קלגרון". המים בברזים מעט אפרפרים, אבל הצוות מאוד נחמד ושקט, למעשה
אנחנו האנשים היחידים שמשתכנים במלון מלבד גבר זקן שנרדם באחד מתאי הלובי, מול
הטלוויזיה. המדריכה מתעקשת שיש עוד שני תיירים מיפן בעיר. אבל אנחנו חושבים שאנחנו
היחידים.
- אתה מהמר?
"לא. אני מאמין ביכולת שלי להתמודד
עם בעיות. בעסקים אתה חייב לקחת סיכונים. יש פה גם פוטנציאל גדול. בשדה התעופה בן
גוריון עשיתי עסק מדהים בגודלו ובמרכזיות שלו. עשיתי מחזור של מליון דולר בחודש עם
פקקטה שישה עשר מטר מרובע. אף אחד לא העלה בדעתו שאפשר לעשות כזה ביזנס מהשכרת
טלפונים סלולריים. ואז פלאפון, שהיא חברת בת של בזק, החליטה לנצח במכרז על המקום
הזה בכל מחיר.
-אז בזק ניצחו אותך?
הם אכלו אותה, כי הם לא חכמים במיוחד. אני
שילמתי 50 אלף דולר לחודש. הם משלמים 250 אלף דולר לחודש ומפסידים מליון דולר. הם
לא יודעים להרויח. כל לקוח שאומר שלא דיבר, הם אומרים לו טוב. ויש לקוח שמרמה
אותך. אתה לא צריך להיות פרייר".
- פרוייקט נוסף שלכם היה שיחות למדינות
ערב.
זה לא היה קל. בא אלי גדעון עזרא, אמר לי
יענקל'ה אתה בחור נחמד. אבל זה על גופתנו. אמרתי לו שכדאי שזה יהיה אני שאחראי
לשיחות האלה ולא אחמד מטקסס. ואז הפעלנו את השיחות. זה יצר לי קשרים בעולם הערבי.
המצאתי הרבה אנשים בשביל המדיה, שיהיה איזה אחמד טיבי שהכתב יוכל לדבר איתו שיגיד
ברדיו 'אהלן', ואז הם יוכלו להגיד 'מקורות יודעי דבר דיווחו שהמלך חולה'. אבל עם
הזמן, השירות גמר את הסוס. נהיה שלום ובזק נכנס לשיחות עם מדינות ערב. נסעתי
קדימה, צריך להיות גמיש ונייד בעסקים.
- מה אכפת לך להקים חברת תקשורת נורמלית
ופשוטה. למה תמיד מדינות ערב, מלחמות ענק עם בזק או עכשיו חברת הטלפונים של
אוזבקיסטן.
לא בהכרח רוצה. הרי אני לא רוצה להיות
הבעלים של חברה כמו אמדוקס.
-נו טוב.
באמת. כמה פיות יש לי להאכיל? לא מתאים לי
כאב הראש של אמדוקס.
-כאב ראש? אתה נפגש עם פקידים אוזבקיים כל
היום? אמדוקס זה כאב ראש?
אני לא עושה עבודה יומיומית פה.
לשכת סגן המושל של בוכרה.
הלשכה נמצאת בבוכרה החדשה, בבניין מודרני
יחסית. בכניסה, פחים בצורת פינגווין. סגן מנהל מחוז בוכרה יושב בחדר גדול, שבמרכזו
תמונה יחסית מוצלחת מהקודמות של איסלם קרימוב. בתמונה, קרימוב מחזיק את סנטרו כזמר
מזרחי, פניו שזופות כבן הוואי שהתעסק יותר מדי עם עצי הקוקוס.
סגן המושל מקשיב להסבר הארוך של סולן על
התכנון שלו לגבי טקספוני, בלי לאמר מילה. גבותיו הגדולות מכסות את עיניו כינשוף.
כל הזמן ברקע הטלפונים מצלצלים ואחרי זה נוספים צרצורים שונים שעולים במהלך
הפגישה, חלקם מפחידים אותי מעט, אך איני רוצה להפריע למהלך הכיבוש העסקי של
אוזבקיסטן.
הפגישה הולכת מעולה. אין לי שאלות, אבל
סולן דוחק בי לשאול, מעשה נימוס.
-מה אתה חושב על התוכניות של סולן?
"אני רוצה להיות הראשון שישתמש
בטלפונים החדשים", הוא אומר, נלהב.
בית האמיר.
משם אנחנו מתניידים למעון הקיץ ההיסטורי
של האמיר של בוכרה. הרצאה קצרה: לפני הכיבוש הקומוניסטי, לא היה גוף שקרוי
אוזבקיסטן. קיימת היתה האמירות של בוכרה שכללה גם את סמרקנד והגיעה עד פאתי טשקנט.
אולי בשל כך הבוכרים בישראל קרויים בוכרים, אף שהם למעשה אוזבקים, ובוכרה רק היא
העיר השלישית בגודלה במדינה. אבל יכול להיות שהיו סיבות אחרות, לא רציתי לשאול את
המדריכה, כדי לא לעודד אותה לדבר.
לפתע, באמצע הדרך, סולן מצווה על הנהג
לעצור, כי הוא קלט בזווית העין טלפון ציבורי. אנחנו יוצאים מהוואן ומתקרבים למטה
משטרת הדרכים. ליד המטה עומדים כמה שוטרים משועממים. הטלפון הציבורי מנותץ, וחוט
מוביל ממנו למתקן הנראה כמונה גייגר או כשואב אבק הפוך. לשאלת השוטרים, מתברר כי
מדובר במכשיר למדידת עשן של מכוניות, שפועל דרך הטלפון של סולן.
על אף השחתת רכושו, סולן נראה רגוע ומצלם
כמה צילומים של המתקן שמחובר לרכושו, ואז מצלם את החבורה המשופמת שמתאספת.
בית הקיץ של האמיר יפה מאוד, אבל נראה לי
שאין טעם שאתאר אותו. סמכו עלי, מדובר בארמון. אני מפחד שאסיים ככותב מדריכי לפיד.
אספר רק שחלק מהארמון הפך למוזיאון של רקמות אוזבקיות המכונות סוזנה. קנינו כל כך
הרבה סוזנות שיצאו לנו כבר הסוזנות האלה מהאף. אנחנו נשבעים שנרצח את האדם הבא
שיגיד את המילה סוזנה.
הצלמת המושכת, יעלי, שוכרת בדולר תלבושת
אמיר מסורתית ואנחנו מצלמים את סולן בפוזיציות שונות על כס מלכות. לאחר מכן רודפת
אחריי בעלת המלבושים. יעל וסולן נעלמו ואני התעכבתי משום מה. היא סוחטת ממני שני
דולר. למה עוד דולר? על השימוש בכס המלכות. למה אני כותב את זה? כי גם את הקבלה
הזו שכחתי להביא למחלקת הנהלת החשבונות היעילה של גלובס.
יום חמישי של הטיול. בוכרה
אנחנו מתעכבים בשוק, ומתוך שהצלמת נכנסת
למקח וממכר אני קונה עוד שישה צעיפי משי כעורים למדי. ואני קונה סוזנה (איכס). אין
לי כבר מקום במזוודה מרוב סוזנות. יעקב סולן רוכש חמישה זוגות מספריים דמויות אדם
אחרי התמקחות ארוכה עם גבר זקן שנושא זקן ענק. התאהבנו סופית בלחם המקומי, וזה מה
שאנחנו אוכלים שוב ושוב.
אבל החדשה המרכזית נודעת לנו אחרי רדת
החשכה. לאחר שבועות שבו הבנק לא הסכים לשחרר את הטלפונים הציבוריים מהמכס, מאיר טל
החליט לשבת בבנק, משעה עשר בבוקר ועד שש אחר הצהריים, עד שהפקיד ישחרר את
הטלפונים. לאחר שבע שעות, הטלפונים משוחררים וכולנו שמחים. נראה כאילו ההפרטה
עומדת להצליח.
סולן: "היינו צריכים אלימות מתונה.
אמרנו שהם יוצאים בכל מחיר ובכל דרך. הוא התנחל, עשה הרצאה, דיבר על ציונות, ככה
אתם מעודדים משקיעים? ככה אתם רוצים לפתח את המדינה? בירוקרטיה מטופשת. מנכ"ל
בזק (אוזבק טלקום - ר.צ'.א) היה מעורב בזה, שר התקשורת היה מעורב בזה. הכי חשוב
שהוצאנו אותם בלי לעשות פעולות לא תקינות, אם אתה מבין למה אני מתכוון. זה יכול
היה להיות הכי קל, אבל כל פעם היינו נסחטים".
הדרך מבוכרה לסמרקנד
הדרך מבוכרה לסמרקנד, חלק מדרך המשי
ההיסטורית, רצופה במוכרי דרכים דוכני תפוחים. כל אחד עם ארגז של תפוחים ירוקים
וארגז עם אדומים, ניצבים במרחק 20 מטר זה מזה, וממתינים בשלווה. 50 דוכנים כאלה
בדרך, האורכת שלוש-ארבע שעות. כמעט אין גיוון בשורות, מלבד מישהו שמנסה למכור ליד
התפוחים צנצנות חמוצים. טעמנו תפוח אחד והוא דווקא לא היה מדהים, מוזר שהם מתעקשים
דווקא על הסחורה היחידה הזו.
יום שמש יפה - האנשים צועדים לאט לצד
המכונית. גם אלה שמדוושים באופניים לא ממהרים. בכל הנסיעה שלי לאוזבקיסטן לא ראיתי
מישהו רץ או ממהר. הדרך המשובשת ברובה עוברת בין בתים ירקרקים, איטליזים שמציגים
לראווה ראשי פרה, כאילו כדי שיאמינו כי מדובר בחיות של אמת, ועצי תות, השימושיים
לתעשיית המשי המקומית.
סמרקנד - ראיון
למרות שסמרקנד היא יפהפיה, נראה שראינו
כמות מסגדים, סוזנות ושווקים אותנטיים יותר משרפי גינת רואה שישליקים. השוק המקומי
אמור להיות היפה ביותר באוזבקיסטן, אבל אנחנו רק קונים פיסטוקים וקולורבי. כמה
טלפונים ציבוריים אדם רגיל יכול לראות? במשך שבוע שלם אחרי שהגעתי לישראל הבטתי
בערגה בזווית העין על עמדות הטלפון של בזק. בחורות התחלפו בעיניי בטלפוני-חוגה.
הגעתי כאנטי-גלובליסט, ובשלב הזה אין דבר שאני רוצה יותר מאחד ממבצעי ה9.90
ש"ח של בורגראנץ' עם צ'יפס מסולסל. נמאס לי מקליגרפיה ערבית. אני גם קצת
מתגעגע לג'סמין.
בסמרקנד ניהל אותנו מדריך לבן שיער, עם
לבוש צבעוני המזכיר את סר המפריז בקומדיה הבריטית "מישהו מטפל בך", שנשא
על אצבעו טבעת מוזרה, נשית, על כל אחת מידיו. חיבבתי אותו כי הוא לא עשה את עצמו
כמי שאוהב את עבודתו או אותנו. בניגוד לבוכרה, שבה הניחוח העתיק נודף מכל סנטימטר
וסנטימטר, סמרקנד היא עיר מודרנית שבתוכה צומחים לפתע מסגדים מדהימים, כמו בן
עשירים המקבל בצלופן ממצאים ארכיאולוגיים והוא מניח אותם ליד הלגו והפלייסטיישן.
אך אלה בולטים מאוד, עצומי מידות, מבריקים בשמש הקרירה, הבין המסעכדות האירניות
הזולות, השווקים שמוכרים שוב כובעים עטפי גירית, והנשים עם הסראפנים הירקרקים.
אנחנו מגיעים למקום שבו נבנה על ידי נכדו של טימור-לנג הכובש הנורא טלסקופ ענק.
בחנות המזכרות, ניגש אלי מישהו. וכששומע שאני מישראל, מציע לי לעשות פוטש ולהחליף
את המדריך הנחמד שלי בו עצמו. "אני מכיר את ראש הקהילה היהודית בסמרקנד, שהוא
גם אלוף סמרקנד בדמקה", הוא מנסה לפתות אותי. "רוצה להיפגש בו?".
-מאיפה אתה מכיר אותו?
גם אני אחד מאלופי הדמקה במדינה הזו.
-מה יש בכלל לעשות בדמקה. עם יש שניים
שיודעים לשחק, זה משעמם.
"מה פתאום, דמקה זו אהבה, עומדת
מאחורי המשחק תאוריה מאוד מסובכת"
פגישה עם ראש עיריית סמרקנד
כן, זה נשמע טוב, פגישה עם ראש עיריית
סמרקנד. אבל איחרנו לפגישה בגלל שני נהגי מוניות אווילים, שלקחו אותנו לבתים
אחרים. הסבירו לנו להגיע לבית לבן, והגענו רק לבתים ירוקים שטען שהם
ה"חוכומיאת", לשכת ראש העיר, כי בגלל השיטה האוזבקית כולם מתבלבלים בין
מושל המחוז לראש העיר. לבסוף אחרנו מדי, אז דרשנו להגיע למלון עם הנהג השני. הנהג
שחשדנו שהוא רמאי יצא לארג' ואמר שהוא לא רוצה כסף. התעקשנו לתת לו 1000 סום, שזה
דולר, ואז הוא דרש עוד 500 סום, הנבל.
פגישה נוספת עם ג'סמין
יש לי 7 שעות באוזבקיסטן. ובכל זאת,
התקשרתי לג'סמין, אהובתי הטשקנטית, ששמחה לשמוע את קולי. קבענו מחוץ לאיזו תחנת
מטרו שכוחה במרחק דולר וחצי מהמלון, שזה סכום די גדול באוזבקיסטן. תכננתי לאחר,
כדי לשמור על המניות שלי, אבל הגעתי בזמן, והתחבאתי בקור של 4 מעלות ואז כשהגעתי,
המשכתי לחכות עוד חצי שעה.
סביב פתח המטרו הריק היו אנשים רבים שניסו
למכור זה לזה מסרקים שונים ומוזרים, ומעין קניידלעך צפים בשמן שכמעט והתפתיתי
מאישה זקנה בעלת יד אחד, קניתי תה. בשלב
הזה, הרוסית שלי היתה לא רעה ויכולתי לנהל שיחה קצרה עם העוברים והשבים. יש לי
מבטא מעולה כמעט בכל שפה, אף שאיני יודע כמעט שום שפה. גם ככה אני נראה מעט רוסי.
אנשים דיברו איתי, אבל אני רציתי רק את ג'סמין שלי, ג'סמין, בעלת שיער העורב
וקורקבן האזמרגד. אחרי חצי שעה, הרמתי לה טלפון. מסתבר שהיא מחכה לטלפון מדובאי
לאקס שיתן לה כסף לתיקון המכונית, ושלא נוכל להיפגש.
רועי ארד היה אורח של "סולן
תקשורת" באוזבקיסטן. הראיון פורסם לראשונה ב"