השבח לאל
רועי ארד
ילדותי עברה עלי בחידונים
עירוניים. כנציג בית הספר היסודי "מצפה" - שקרוי כך בשל היותו קרוב
למצפה שהוסב למטווח - נטלתי חלק בחידונים שעסקו בתנ"ך, בפירות ירקות וצמחים (שנתיים
רצוף), בשמות רחובות באר שבע ובתולדות הציונות. ניגשתי גם לחידון שעסק בחינוך
מיני, ונזרקתי ממנו רק בשל טעות חמורה בנוגע למחזור הנשי. הייתי מוכשר למדי במבדקים
הראשוניים, אבל מול קהל התרגשתי מאוד, ונכשלתי בצורה מחפירה בגמר של כל חידון
וחידון. מעולם לא ניצחתי באף חידון שכזה, ולהודות על האמת, באף תחרות.
באר שבע היתה חמה כמו פיתה שנשכחה בשמש, ביום האחרון של "שבוע
הספר" קיץ 1985. הייתי אז ילד קטן, גוש צהוב כבן עשר, המהלך ברחבה העכורה של
יד לבנים. דומני שהיה זה אחרי ההפסד הצורב בחידון הצמחים והירקות.
עיני תרו דווקא את הספרים המהוהים של ההוצאות העתיקות ולא אחר אלה האופנתיים.
תכונה זו עוד נותרה בי. המו"ל שלי יכעס על הגילוי, אבל אני מעדיף ספרים יד
שניה על הכותרים החדשים שדמותו של הקונה משתקפת בהם כראי, תודות לברק הכריכה.
לחנויות המוכרות ספרים חדשים אני הולך בעיקר כדי לפלרטט עם המוכרות והלקוחות, תוך
ניצול הצפיפות במתחם מדף השירה.
באותו יום אחרון של שבוע הספר תשמ"ה נמשכתי באמת רק לספרון
יחיד, "קלע למטרה", קובץ חידונים פרי עטו של החידונאי, ולאחר מכן חבר הכנסת,
שבח וייס, שעמד בדוכן של הוצאה בשם "ראובן מס".
היום זה נראה תמוה, אבל פעם חברי כנסת נבחרו בזכות כושרם בפלפול חידות
טריוויה, ולא בשל יכולת בליסה בבר מצוות של חברי מרכז, או קשרים עם גופים
עברייניים. מצד שני, איני רוצה לחטוא כאן בפנטזיה על איזה עבר פסטורלי: אולי דווקא
בקשר עם עברייניים יש משהו הראוי יותר לניהול גוף כמו ישראל.
לא עזבתי את דפי הספר "קלע למטרה" עד שהמוכר הנרגן איים
שהוא חייב לסגור, כשעתיים שלמות ניצבתי ליד הדוכן, לועס צמר גפן ורוד בטעם של פאה,
התמוגגתי מהחידונים והפרפראות (אחד הפרקים נקרא "פרפראות"), אך, כמו אוויל,
לא קניתי את הספר.
את שנת 1985 אני מעדיף לא לזכור. אני לא בטוח כלל שקרו בה דברים
טובים איפהשהו. ואחת הסיבות היא ש"קלע למטרה" לא היה ברשותי, ולא היה
ניתן להשגה בשום חנות בנגב. בשבועות שלאחר אותו שבוע הספר, הייתי אדם לא נסבל: בחלומותיי
צף ועלה שוב ושוב ספרון החידות שפספסתי, "קלע למטרה", כהתגלותה של מריה המגדלית
אצל קדוש נוצרי גיבן.
היום, במחשבה לאחור, איני יודע מה מצאתי בכלל באותו ספר יבשושי.
מדוע לבי נטה דווקא לשבח וייס, הפרלמנטר צונן-השיער. כולם העריצו את רמבו, ג'ייסון
דונובן או מלמיליאן, ואני סגדתי לאדם ששמו הפרטי שבח.
לאחר כמה חלומות ביעותים, שקלו הוריי אפילו לקחת אותי לפסיכולוג. בסופו
של דבר, בעצת אמי, כתבתי מכתב לשבח וייס ובו ביקשתי את הספר. אפשר לאמר, שפרשת
"קלע למטרה" הובילה אותי למגע הראשון עם פוליטיקאי (אני לא מציין כאן
מפגש אקראי עם יצחק שמיר, שחנך גבב שיכונים ליד הבית שלי, וכשהתבקש לנאום לא אמר
מילה. לא ארחיב יותר מכך שכן אירוע מכריע וכביר זה ודאי שווה 500 מילה נפרדות
למקומון המתחרה, בפרוייקט חג כלשהו).
מכתב הבקשה נחתם ונשלח. בסופו של דבר התקבלה התשובה הלקונית של
מזכירת שבח וייס, בו הציעה לי אותה גברת לפנות להוצאת הספרים, "ראובן
מס". את הספר, על כל פנים, לא ראיתי עוד. ובשבוע הספר בשנה שלאחר מכן, הוצאת
"ראובן מס" בחרה שלא לשלוח נציג לבירת הנגב. אבל אז קיבלתי מחשב
"אפל 2 פלוס" עם המשחק "קונן הברברי" והספר נשכח ממני.
***
לפני שנתיים יצאתי לבדי לביקור בפראג, באחת מאותן טיסות
"דיל", במטרה להתפנות לכתוב. בקבלה, כשקיבלתי את המפתחות לחדרי, מצאתי
לצידי לפתע את שבח וייס. שפשפתי את עיני, אך זו לא היתה טעות. הוא היה שם כנראה עם
הבן שלו, או שהיה זה איש סוכנות מקומי. הוא לא ידע שאני ישראלי, עשיתי פרצוף אדיש,
משל הייתי תייר סלובקי (אנטישמי). שבח וייס נראה מאושר וזחוח, עירני יתר על
המצופה, יתר על הראוי, כאילו אין לו חוב אלי.
"היכן עיר המרחצאות הקרובה ביותר?", שמעתי אותו שואל
באנגלית פקידת קבלה בלונדינית בעלת חזה תפוח, תוך שהוא פורס את מפת צ'כיה וכדי שלא
תעוף יוצק עליה צרור מפתחות.
"היכן הספר שלי?", רציתי לשאול אותו, ולשלוף אקדח.
"היכן ספר החידונים שביקשתי ממך ב1985?". אבל בסופו של דבר לא עשיתי זאת,
והעדפתי לצאת לעיר, להחליף כספים.
(מתוך פרוייקט מיוחד בגליון סוכות של עיתון "העיר")