רועי צ'יקי ארד> נובמבר-דצמבר
2005> הינשוף – גרסה לא מעובדת
דצמבר 2002, קפה באצ'ו. האמנית
מיכל הלפמן מציגה בפניי תרשים מהוה של פסל ינשוף ומבקשת
ממני לכתוב פתגמים חינוכיים, עבור תערוכה שתעלה בגלריה זומר. לא כל כך הבנתי למה
הכוונה כאן. אמרתי לה שאכתוב שיר על מקרה שקרה לי כשהייתי ילד בבאר שבע והיא תחליט
אם זה מעניין אותה.
זמן רב לפני כן רציתי לכתוב פואמה גדולת מידות. התעסקתי
זמן ארוך מדי עם ה"קימו", השירים הקצרים
מושפעי ההייקו, כתבתי אלפים מהם בתקופת האינתיפאדה. כאן
רציתי לעשות את ההפך. פורמט השיר בן הדף ורבע הוא דבר שאיני מכוון אליו. ומשלוש שורות
חשתי שאוכל לעבור רק לחמישה דפים. וההצעה של מיכל היתה
בשבילי תירוץ טוב.
שיר בהזמנה גם הוא לא דבר של מה בכך. בדרך כלל יצירה
היא דבר אינטימי. במיוחד בתחום חסר רגולציה כמו שירה. וכאן, היה עלי לכתוב שיר על
ינשוף אבן.
באותה תקופה התעניינתי בכנענות,
תחום שגם היום מושך אותי. הרבה מההשפעה על השיר היתה
דרך אהרון אמיר. בשנת 1999 אהרון הגיע לאחד מערבי השירה הראשונים של האקדמיה
החופשית, עוד לפני שכונתה אוניברסיטת שינקין. הערב התקיים
באולם של "פועלי ציון ראשונים", ארגון יידישאי.
אהרון אמיר, שהוזמן על ידי איתמר בן כנען, שהיה באותה תקופה כנעני, עלה וקרא שיר
מדהים בשם "הנחש" שחלקו עדיין היה בראשי. חלקים מהשיר מבצבצים ב"ינשוף"
וב"הנבלה", שיר שכתבתי שנתיים אחר כך. כשהצעתי למיכל הלפמן שיר עם מוטיבים כנעניים, היא שמחה וסיפרה לי כי סבה היה
מקורב לחוגים הכנענים.
מלאכת הכתיבה היתה באחת ממסעדות
החוף של תל אביב ביום סערה, כאשר בית הקפה ריק. הזמנתי כוס קפה שחור. מילדות, כוס קפה
שחור תמיד מצליחה לגרות את הכתיבה שלי. אני חושב שישבתי שם עם מוטוקו,
חברתי האהובה דאז. בחוץ היתה סערה נוראית. לא הבאתי דפים
וכתבתי על דף התפריט. או על כמה דפי תפריט גדולים וסופגי שמן.
הזרע לסיפור הינשוף הוא מקרה מתחילת שנות התשעים, ימי
בניית קניון הנגב. אבי היה מודד של חלק מהקניון. יום אחד סיפר לנו שנתגלו עצמות
מתקופה קדם-איסלמית בחפירת היסודות לקניון. כנראה מעל
אלף שנים, לא יהודים. עוד מעט העצמות היו אמורות להיעלם, כדי שהרבנות המקומית לא
תסיר את חותמת הכשרות מהקניון העומד לקום. והוא לרח
אותי ואת נירוש (כינויו של אחי, ניר ארד, כיום סטודנט
בטכניון) לאתר הבניה של הקניון. אני ואחי שיחקנו עם העצמות והשתעשענו איתם. בערב של
אותו יום הבנתי שזה המגע הראשון שלי עם המוות, נושא שאני מרבה לא להתעסק בו.
מכאן עלה סיפור דמוני, תנכי, רווי פירוטכניקה של אש
ועשן על ינשוף אבן כנעני, שעוררנו ואחרי עשר שנים קם ומכה את הקניון השליו, שורף
את העובדים ואת הסלבריטים המקומיים. אולי תגובה של הטבע
על השופינגיזם. אולי סיפור עם קווי דמיון למעשה אל-קעידה – נושא שהיה פופולרי באותה
תקופה. במישור השני יש כאן נקמה של המרכז
המסחרי של באר-שבע שנחרב על ידי הקניון.
זו לא הגרסה הראשונית של השיר. זו בוודאי גרסה שנייה או
שלישית. זה, על כל פנים, הקובץ הכי מוקדם שאני מוצא במחשב. אני סבור שבגרסה קודמת היה
רובד של סיפור אהבה שירד בעריכה, לבקשת מיכל. הוא היה מאוד תלוש מהנושא. עדיין הגרסה
שאני מציג כאן שונה מאוד מהשיר הסופי. יש כאן כמה שורות יותר מצחיקות שהורדתי כי לא
התאימו לשיר. למשל המשפט המטופש על הזקנה הבוכרית והשווארמה. כפי שתראו, בגרסאות
מאוחרות יותר הזזתי את השורות, בטכניקה שהיא מחווה לרטוש.
הפתיחה כאן פחות תופשת מבשיר הסופי, אף ש"מסביבו
יוני מה בכך" (כלומר יונים של מה בכך – רמז ללוחמנות
ולגבריות של הינשוף מול יונוי שלום אירופיים) היא משפט
מעניין, שאולי אשתמש בו מתישהו.
"הינשוף" נטל חלק בביאנלה
לאמנות בוונציה 2003, אחת מתערוכות האמנות הפופולריות בעולם.
מאות אלפים עברו בחדר הקטן עם הינשוף ושמעו את הדיסק בלופ
עם המילים בעברית. בדף התערוכה הופיע גם התרגום. לאחר מכן השיר גם פורסם בכתב העת "עכשיו".
קראתי אותו בלפחות ארבעים ערבי שירה. אני סבור שנחשפו אליו אלפים בישראל. "ינשוף
האבן", חבורה באר שבעית מעניינת לקחה את שמה מהשיר.
השיר תורגם לאנגלית ולגרמנית.
אחרי שכתבתי אותו, ידעתי שהינשוף הוא השיר הכי טוב שלי. ידעתי שלא אכתוב
שיר טוב ממנו בחיי.
להלן השיר בגרסה הישנה:
הינשוף (גרסה מוקדמת)\ רועי ארד
מתוך החול,
סביבו יוני-מה-בכך,
ינשוף האבן.
ראיתי הכול,
עוד לא ראיתי דבר –
ינשוף האבן.
אדם מהלך לידו,
לבוש חולצה שחורה מדגם אמריקני
ינשוף האבן
כל סביבותיו עתה
פרסומות לגולדסטאר
ינשוף של עבֶר.
הוא שומע ראפ ישראלי עדכני.
ניצב ברוח המדבר,
עשוי אבן חול יבושה
הינשוף הישראלי הראשון
ובמקום אחר –
גם כן איזה מדבר בן ציה.
מאתיים מטר מן התחנה המרכזית
אני ואחי מפזזים עצמות מת,
במקום שיבנה קניון הנגב.
ותיאודוליט מתוצרת שוויץ
וינשוף תוצרת שוויץ.
אני ונירוש!
אני והינשוף!
אני והינשוף!
בנה של הענת
בן אדמה וסהר.
הינשוף.
בידו שלח
בוצעת, רוצעת.
בידי שלח
וחודה פונה אלי, כשאול,
קוצצת רוצצת.
הינשוף האחרון,
נוקם ונוטר ושוכח.
ובבאר שבע של
תחילת שנות ה90,
מול אותו תת-קבר,
בציית הלשעבר,
פורש אט את כנפיו
מאורד ומטוייט,
וחושף שלחו.
לשם מה לי עתה ינשוף ואהבה?
ואז הקניון,
שלוש קומות מתומנות,
וקומת מסעדות,
ואנשים בשלחיהם,
ליד פיקנסין
וחנות פוקס לגברים,
והמוכרת בפוקס,
רוסיה בת 17,
פניה מחוטטים אכולים וזוהרים באש,
ובחלל הקניון,
זועק הינשוף,
בן האלמוות,
קינג קונג המדבר,
גודזילת הנגב,
גולם קניון הנגב,
סבו הוא בעל.
סבתו יזם נדל"ן קנדי.
וצובאים הקונים
ולם המקומון מצלם וזוהר
ובשווארמה לא מחזירים את העודף
לקשישה הבוכרית,
ואז השומר, אמיץ, נלחם באפגניסטן
כבר,
שוף אקדחו.
והינשוף, יגוע,
עיניו צחיחות,
משק כנפיו זהב
ונצותיו קריאוליט,
מחייך.
מדינת קניונים שאררה
ינשוף
אדם שאררו
ינשוף
ינשוף שאררו
חיוכו.
18 בדצמבר 2002
מִן
הַחוֹל הַצָּהֹב,
מֵטִיל
קֶטֶל בַּבַּזִּים
מְחַוֶּר
פְּנֵי הַפְּתָנִים,
יַנְשׁוּף הָאֶבֶן.
רָאִיתִי
הַכֹּל,
עוֹד
לֹא רָאִיתִי דָּבָר –
יַנְשׁוּף הָאֶבֶן.
עַל
כָּל צַעַד,
פִּרְסוֹמֶת
לְאָר.סִי -
סְבִיב
תְּנוּכֵי אָזְנָיו
רָאפּ יִשְׂרְאֵלִי מִמַּעֲרֶכֶת
הַכְּרִיזָה,
- יַנְשׁוּף הָאֶבֶן.
יַכִּישׁ וְיִנְטֹשׁ,
יְרַסֵּק וְיִנְסֹק,
הַיַּנְשׁוּף
יֻצַּת בְּרוּחַ הַמִּדְבָּר,
צָרוּף
חוֹלִית שֶׁל אֲפֵלָה,
הַיַּנְשׁוּף,
הַיַּנְשׁוּף
הַיִּשְׂרְאֵלִי הָרִאשׁוֹן
מְטַלְטֵל כְּנָפַיִם
בְּמַרְתְּפֵי-מַרְתְּפִים.
וְעָלָיו גֶּבֶר בְּחֻלְצָה חֲגִיגִית אָמֶרִיקָנִית.
הִנֵּה!
הִנֵּה!
(עֶשֶׂר
שָׁנִים קֹדֶם לָכֵן)
שָׁמַיִם
תְּכֻלִּים כְּמוֹ טִי-שֵׁרְט.
זוֹ
צִיַּת הַבֵּינַיִם.
מָקוֹם
שֶׁיּוּנַף בּוֹ קַנְיוֹן הַנֶּגֶב,
בּוֹזְזִים עֲצָמוֹת.
וְתֵיאוֹדוֹלִיט תּוֹצֶרֶת שְׁוַיְץ,
שֶׁזָּעֲמוּ
בְּדֹלַח וְחִצָּיו מַתֶּכֶת
מִצְטַלְצֵל אֶל יַנְשׁוּף העֶבֶר יָלוּד חֵת.
וְעוֹזֵר הַמּוֹדֵד, יוֹסִי,
וְקוֹאָלִיצְיַת
עִירִיַּת בְּאֵר-שֶׁבַע.
וַאֲנִי וְנִירוּשׁ!
אֲנִי וְהַיַּנְשׁוּף!
אֲנִי וְהַיַּנְשׁוּף!
אֶרֶז
מְדִידוֹת בע"מ!
אֶרֶז
מְדִידוֹת בע"מ!
בִּזְרוֹעוֹ הַשֶּׁלַח
בּוֹצַעַת, רוֹצַעַת.
הַיַּנְשׁוּף
בָּנָה שֶׁל עֲנָת
בַּר אֲדָמָה, בֵּן לַסַּהַר.
הַיַּנְשׁוּף.
בְּאֵר
שֶׁבַע שֶׁל
תְּחִלַּת שְׁנוֹת הַתִּשְׁעִים,
וּבְצִיַּת הַלְשֶׁעָבַר,
פּוֹרֵשׂ
אַט כְּנָפָיו
אָרוּד וּמְטֻיָּט
וְחוֹשֵׂף
בַּלָּאט שִׁלְּחוֹ.
לֶשֶׁם
מַה לִּי עַתָּה
יַנְשׁוּף וְאַהֲבָה?
וְאָז
הַקַּנְיוֹן,
שָׁלֹשׁ
קוֹמוֹת בְּדֶגֶם מְתֻמָּן וְגַלִּי, וְקוֹמַת הַמִּסְעָדוֹת
שְׁצֻהֳבָּה אָבָק,
גוֹבְהֵמוֹ קו"ף ה"א אַמּוֹת,
עוֹטֶה
שַׁיִשׁ מְצֻנָּן.
וַאֲנָשִׁים
בִּשְׁלָחֵיהֶם,
לְיַד
"פִּיקָנְסִין",
מוּל
"אַיי.אֵמ.פִּי".
לְצַד
עֲרֵמַת הַבְּגדִים הַכְּתֻמִּים הִיא חֲנוּת "פוֹקְס-מֵן",
וְהַמּוֹכֶרֶת שֶׁל "פוֹקְס-מֵן",
נַעֲרָה נָאוָה
שֶׁל מַסְטִיק בַּת יו"ד חי"ת,
פָּנֶיהָ מְחֻטָּטִים, אֲכוּלִים,
יְרַקְרַקִּים-כְּחֻלִּים, זְהוּרִים בָּאֵשׁ,
לִבָּהּ אָכוּל
בְּתַאֲוָה
וְתֶשֶק.
(עַל חָזָהּ, חֻלְצָה מְנֻמֶּשֶׁת
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה אָפְנָתִית, יְהֵא אֲשֶׁר יְהֵא)
וּבֶחָלָל הַקַּנְיוֹן,
זוֹעֵק יַנְשׁוּף הַלַּהַט,
בַּאֲבוּקַת-צַעָק,
אֲנִי בֶּן הָאַלְמָוֶת,
אֲנִי הוּא קִינְג קוֹנְג הַמִּדְבָּר,
אֲנִי גּוֹדְזִילַת הַנֶּגֶב,
גֹּלֶם קַנְיוֹן הַנֶּגֶב,
סָבוֹ?
בַּעַל.
סָבָתוֹ?
יַזַּם נדל"ן קָנָדִי מִמּוֹצָא יְהוּדִי.
וְצוֹבְאִים
הַקּוֹנִים,
שׁוֹעֲטִים
עִם הַשַּׂקִיּוֹת הָאֲדִישׁוּת,
בְּאַכְסַדְרָאוֹת
הַנֵּאוֹן,
בִּסְתָוֵי הַפוֹרְמַיְק.
וְצַלַּם
הַמְּקוֹמוֹן מֵקִישׁ בַּחַשְׁמַל,
וְאָז הַשּׁוֹמֵר,
אַמִּיץ וְגֵא
(נִלְחַם בְּאַפְגָנִיסְטָן כְּבָר, טִיל לָאוֹ פִּדֵּר אֶת אַפּוֹ),
הוּא שׁוֹלֵף
אֶקְדָּחוֹ,
פּוֹזֵל
אֶל נַעֲרַת "פוֹקְס-מֵן", נַעֲרַת הַשּׁוּעָל-אִישׁ.
וְהַיַּנְשׁוּף,
זֶה הַצּוּר הַצּוֹנֵן הַדָּמוּם,
יָגוּעַ, עֵינָיו צְחִיחוּת הַיּוֹם,
מֶשֶׁק
כְּנָפָיו אוֹפִיר
נוֹצוֹתָיו
קֲרֵאוֹלִיט טָהוֹר,
הוּא
מְחַיֵּךְ.
תַּעַל
הָאֵשׁ וְתֹאכַל אֶת הַקַּנְיוֹן וְאֶת בְּנוֹתָיו,
תְּלַחֵךְ
אֶת הַסְּחוֹרָה שֶׁל "פוּקְס-מֵן",
אֶת
שׁוֹר הַבָּר שֶׁל בּוּרְגֶרַאנְץ'.
רָאִיתָ
הַכֹּל?
עוֹד
לֹא רָאִיתָ דָּבָר
- הַיַּנְשׁוּף.
מִי
יַטְמִין חֲזָרָה אֶת יַנְשׁוּף הָאֶבֶן, יַנְשׁוּף הָאֵשׁ?
מֶה
חָטָאתִי לְעוֹלָם נוֹרָא זֶה?
-
-
אֻמַּת
קַנְיוֹן שֶׁאֵּרְרָה הַיַּנְשׁוּף
אָדָם
שֶׁאֵרְרוֹ הַיַּנְשׁוּף
יַנְשׁוּף שֶׁאֵרְרוֹ
חִיּוּכוֹ.