Hosted by www.Geocities.ws

שירה בגובה 80 ס"מ מאת שירי לב-ארי כשאומרים להם שהם לא נשמעים רציניים - ואולי גם השירה שלהם לא - הם רואים בכך מחמאה גדולה. רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון מוציאים לאור את "מעין", כתב עת לשירה, ומדברים על השכירים, על השובתים ועל מי שירו בהם רועי צ'יקי ארד (מימין) ויהושע סימון: "אנחנו רוצים שיקשרו אותנו עם טלי פחימה, כי השירה שלנו מושפעת מהמציאות, היא קונקרטית. אם אריק שרון לא היה קיים - כתב העת הזה לא היה יוצא" תצלום: דניאל צ'צ'יק קשה להחליט אם להתייחס אליהם ברצינות או לא. הם התחילו לפני כמה שנים כחבורת משוררים ואמנים שקראה לעצמה "האקדמיה החופשית" ("אם התרבות היא צבא - אז אנחנו ארגון טרור" - זה המוטו, פחות או יותר). הם קיימו עשרות ערבי שירה ודיונים ופירסמו את יצירותיהם הספרותיות - הקלילות, המשעשעות, הקצרות בדרך כלל - בבמות שונות. מצד אחד, קל לפטור אותם כמתבגרים נצחיים; מצד אחר, הם מוציאים עכשיו כתב עת לספרות, שירה, אמנות ורעיונות, שגופים כמו מפעל הפיס ועיתון "גלובס" הסכימו להעניק לו תמיכה (ומכאן דפיו הוורודים של הגיליון הראשון). את כתב העת, "מעין" שמו, עורכים רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון (הוא נקרא על שם חברתו לשעבר של סימון, מעין שטראוס). הוא מופץ כעת בחנויות הספרים במחיר סמלי של 17 שקלים. זה, לדעתם, הדבר העיקרי שמבדיל אותם משאר כתבי העת לשירה: הם רוצים שהמוכרת ב"טאואר רקורדס", שמרוויחה כ-17 שקלים לשעה, תוכל להרשות אותו לעצמה, וגם נער בן 17 מבאר שבע יוכל לעלעל בו בדרך מבית הספר. כשאומרים להם שהם לא נשמעים רציניים - ואולי גם השירה שלהם לא - הם רואים בכך מחמאה גדולה. "שירה שנראית כמו ששירה צריכה להיראות, היא התבכיינות ורצף של וידויים משמימים", אומרים ארד וסימון. סימון מזכיר את המשורר היפאני בשו, שאמר כי שירה צריכה להיכתב מגובה 80 ס"מ - גובה עיניו של תינוק. "זו צריכה להיות נקודת ההשקפה של משורר כשהוא כותב", הוא אומר. ארד, מצדו, מושפע מהשירה האימאג'יסטית - עזרא פאונד, ואלאס סטיבנס. "אבל אנחנו לא רוצים להיות מקושרים אתם, אנחנו רוצים שיקשרו אותנו עם טלי פחימה", הם אומרים, "כי השירה שלנו מושפעת מהמציאות, היא קונקרטית. אם אריק שרון לא היה קיים - כתב העת הזה לא היה יוצא". אבל מהעובדה שהם מדברים וכותבים בטון משועשע ומשעשע אי אפשר להסיק שאין להם מה לומר. "אנחנו פשוט לוקחים את עצמנו קצת יותר בצניעות ובהומור", הם אומרים. רועי צ'יקי ארד, בן 29, עורך ב"גלובס" ומוסיקאי, פירסם עד היום שני ספרים: "הכושי" ובו שירים וסיפור, והרומן "אירובי" (שניהם בהוצאת שדוריאן, שהקים חברם דן שדור). יהושע סימון, בן 26 ("קשה לכנות אותי צעיר - יותר נכון לומר זקן נמרץ", כתב בגיליון), כותב ב"גלובס", פירסם ספר שירים ששמו "אזרחים לאומיים" (הוצאת שדוריאן), אוצר מדי פעם תערוכות ומביים סרטי קולנוע ("הקיצוניים", "המלים והדברים"). בגיליון הראשון של "מעין" מופיעים טקסטים שנאספו בערבי השירה של האקדמיה החופשית, אבל גם, למשל, מבלוגים באינטרנט. לצד השירים וקטעי הפרוזה מופיעים טקסטים שונים: "ארבעה מכתבים לשר לביטחון פנים" מאת רומן באימבאיב, מכתבים שהופנו ב-1999 לשלמה בן עמי בבקשה לסיוע ממלכתי לאמנות; מאמר על תסמונת הביטחון בארכיטקטורה הישראלית, שפירסם עמירם חרל"פ ב-1976; מאמר של אלי אשד על "עולמו הפואטי של דוד אבידן כפי שהוא נראה בעד משקפי השמש של המדע הבדיוני"; מסה של רינת ברקוביץ' על הכיבוש; וראיון עם איש הימין משה פייגלין ("זה ראיון שהתפרסם באתר האינטרנט 'דעות' של הימין, שהיה מעניין, מזעזע ומדהים", אומר ארד. "זה היה חלק מהחטיבה הפוליטית יותר של הגיליון") את הגיליון מלוות כמה יצירות אמנות, ובראשן עבודתו של פרדי המודפסת על השער האחורי - אי-טי בעירום, לעורו מגפיים בלבד. "היחס בין השירה הישראלית ובין השירה של 'מעין'", הם מסבירים, "הוא קצת כמו היחס בין חייזר כמו אי-טי ובין תושבי ישראל הוותיקים". כיצד התחיל הכל? "עשינו הרבה ערבי שירה בכל מיני מקומות מוזרים", מספר ארד. "למשל, קבענו עם כולם להגיע בשעה מסוימת לסניף של מקדונלדס. לא ביקשנו רשות להתכנס שם, לא רמקולים, לא לצלם, רק ישבנו שם, קנינו קצת צ'יפס, וקראנו שירה. אחד העובדים של מקדונלדס אפילו הצטרף והקריא שיר שכתב. עשינו ערב הקראת שירה גם בקפטריה של הסופרמרקט בקניון עזריאלי. לא ביקשנו רשות מהמנהלים, אבל הם לא יכולים לגרש כל כך הרבה אנשים, ועוד עם שקיות בידיים". לפעמים הם נוגעים בחברה, בפוליטיקה, באקולוגיה, באמנות - אבל לא נשארים שם יותר מדי זמן. די מהר הם חוזרים לנקודת המבט המשועשעת. הם מדברים על השכירים, על השובתים, על מי שירו בהם - ואת כל זה הם עושים זאת במראה רטרו לשנות ה-70, משקפי קרן שחורים עבים, בלורית מגודלת, חולצה צמודה. האם הם סוציאליסטים? "אני מגדיר את עצמי כאדם שעובד בשכר ולכן מודע למעמדו", אומר סימון. את שער הגיליון, שבו מצולמת שטראוס לבושה ככבאית, הם הקדישו לעובדי המגזר הציבורי - סוג של מחאה נגד התוכנית הכלכלית של נתניהו. "אולי זו לא שירה, אלא משחק?" הם שואלים ב"דבר המערכת" שלהם, שמופיע דווקא בסוף הגיליון. כדי להוציא לאור בצורה עקבית כתב עת ספרותי משמעותי, נדרשת מידה מסוימת של בגרות ומחויבות. "אני מסכים אתך", אומר סימון, "זה המבחן שלנו". הם עדיין מתכוונים לשמור על החיוך. "אנחנו מנסים לעשות משהו מתוחכם, ביקורתי ומתחייב, אבל בלי להיות רטנוניים ועגמומיים", אומר ארד, וסימון מוסיף: "אנחנו רוקדים על הקבר של עצמנו. ממילא החיים הם הלוויה אחת ארוכה של עצמך".