הארץ - מאמר

סביבה

המשולש שבו קורה הכל

מאת אסתר זנדברג



	מתוך הגיליון הראשון של "ארכיסקס". תצלום של מלון בתל אביב משנות ה-60, מתוך אוסף אלחייני לארכיטקטורה ישראלית

"סקס וארכיטקטורה הם המקצועות העתיקים ביותר בעולם", אומרת האדריכלית רינת ברקוביץ שהשיקה בשבוע שעבר את גיליון הבכורה של "ארכיסקס", פנזין האדריכלות הראשון בישראל - וככל הידוע גם היחיד בעולם - העוסק בקשר שבין סקס לארכיטקטורה. הפנזין הוא פרי עמלה של ברקוביץ שיזמה את הוצאתו לאור, מימנה אותו מכספה, ערכה, הפיקה, הביאה לדפוס, הידקה וגם קיפלה את הדפים של כל עותק (דף A4 המחולק לחצי לרוחבו). היא משווקת את "ארכיסקס" באופן אישי באירועים או בבתי קפה תל-אביביים, במחיר 5 שקלים לגיליון.

עותקי הפנזין מודפסים באיכות מחוספסת של מכונת צילום בשחור-לבן ומשקפים את כוונתה של ברקוביץ "לגרום לזילות של הארכיטקטורה, להוריד אותה לרחוב". הגיליון הראשון, "גיליון מרכז ופריפריה", מבקש כדבריה "לעסוק במארג היחסים המורכב שנרקם בין מרכז לפריפריה", ומצביע על מרכזיותה הבלתי מעורערת של תל אביב כ"כור ההיתוך של צעירים רבים, הנוהרים אליה כדי לחוות את החיים האמיתים שהם רואים בטלוויזיה, וליהנות משוק הבשר המגוון".

העיתון נכתב מנקודת מבט


	שער גיליון "ארכיסקס"

אסקפיסטית של "חבורת הדוניסטים תל-אביבים שמבקשים ליצור וליהנות מהחיים ולהיות בצד החזק, כדי שיהיה אפשר לשבת בשקט ולאכול סושי", כדברי ברקוביץ. רוב בני החבורה, המשתתפים בגיליון הראשון של "ארכיסקס", הם צעירים הבאים מתחומי האדריכלות, האמנות והספרות. רובם מתגוררים במרכז תל אביב ומשם הם "מתבוננים בעולם בעיניים בוחנות אך לא ביקורתיות. עקרונית, אנחנו לא בעניין של שיפוט, אלא בעניין של ללהג. רוב הדיבור התל-אביבי היום הוא להג. אבל דווקא הלהג שם את האצבע בצורה הטובה ביותר על מה שקורה באמת", אומרת ברקוביץ. בשפה הנגועה בהיפוך משמעות אורווליאני, ברקוביץ מגדירה את תל אביב כ"מציאות הישראלית האמיתית" ואת ישראל כולה כ"בועה מנותקת".

לעומת הפריפריה, בתל אביב כל "מתקן אדריכלי" כמו אזורי תעשייה, מגדלים, מעליות, חניונים, מקלטים, קיוסקים או פיצוציות הוא רק שם קוד לאתר סקס פעיל, כפי שאפשר ללמוד מהפנזין. "תל אביב נמצאת בתקופת ההתבגרות שלה ולכן היא מתעסקת באופן אובססיווי במין", קובעת ברקוביץ ומוסיפה: "מינוף מיני הוא עניין של תכנון אורבני". כל סקס מתרחש בארכיטקטורה, היא מגלה, "ויותר מאשר הסקס עצמו, מעניין המקום שבו הוא מתרחש - הלוקיישן".

אדריכלים אולי מתכננים את המתקנים האדריכליים הללו כדי לשרת פונקציה כזאת או אחרת, אבל בפועל הם נהפכים "לאחד מאותם סיפורים שעוברים בירושה לנכדים". כך, למשל, מתכנני שדרות רוטשילד בוודאי לא חשבו "שיגיע היום שבו השדרות ייהפכו לאחד מצירי הפיק-אפ החשובים בעיר", והמתכננים של דיזנגוף סנטר לא שיערו שייהפך "למקום שבו מתקיימים מפגשים מקדימים לחילופי זוגות". היא גם מעניקה טיפ שימושי למבקרים בסנטר: "חפשו את מחזיקי הבאגטים וחובשות הכובעים המצחיקים ליד מקררי הגבינות".

תנועה של צעירות

בגיליון הראשון של "ארכיסקס" מתפרסמים מאמרים, סיפורים, שירים, תצלומים ודימויים חזותיים ארוטיים, בחלקם על גבול הפורנו הרך, הקשורים לסקס ולסביבה הבנויה, שכן כפי שברקוביץ מכריזה: "אין סקס בלי ארכיטקטורה". העיתון יוצא לאור בשיתוף "האקדמיה החופשית" ונציגיה - ארי ליבסקר, רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון - מעצבים במידה רבה את האווירה האורבנית-נונשלאנטית, השנונה והזחוחה השורה עליו.

כך לדוגמה במסה מדיפה סקסיזם ששמה "תיאוריית הנחיל" כותב סימון על "תנועה של צעירות (בנות ערי הלוויין מצפון לתל אביב, כמו רמת השרון או הרצליה) המתאבדות על הברים של תל אביב בדומה ללווייתנים בחופי ניו זילנד". ברקוביץ מצדה מסבירה ש"היום זה טרנדי להיות סקסיסטי ושוביניסטי".

עוד משתתפים בגיליון, בין היתר, האדריכל יפתח ארד המדווח על סצינות סקס המוניות על גגות העיר; סתווית א' סיני, המנמקת מדוע היא מעדיפה סקס עירוני-תעשייתי במבני בטון ענקיים בסגנון שנות ה-70 על פני סקס מסורתי ביערות ובדשאים בפריפריה; ושלי פדרמן המתוודה ש"בניינים גבוהים עושים אותי פריג'ידית". תצלומי ארכיון מאוסף האדריכל צבי אלחייני מוסיפים לפנזין נופך אדריכלי אלגנטי ארוטי.

ברקוביץ, בת 29, ילידת חיפה ובוגרת הפקולטה לאדריכלות בטכניון, הגיעה לתל אביב לפני שנתיים לאחר סיום לימודיה. היא מתגוררת באזור רוטשילד-קינג ג'ורג'-שינקין, "המשולש שבו קורה הכל", כהגדרתה.

אחרי שעבדה בכמה משרדי אדריכלות הגיעה למסקנה "שאני לא מתחברת למקום הביצועיסטי שאליו מחנכים אותנו להגיע, כלומר לבנות", ועברה לתחום הכתיבה. כעת היא כותבת טורי ביקורת פרובוקטיוויים במדור התרבות באתר NRG של "מעריב", ובאדריכלות היא רואה מקור ידע וגם "מקצוע סקסי. להגיד שאני ארכיטקטית בתל אביב, זה הכי ממנף".

את המידע על הטרנדים הלוהטים בהרגלי הסקס בעיר ובפריפריה ברקוביץ וכתביה רוכשים, כדבריה, "מלמטה, מהרחוב", משיחות אקראיות עם נהגי מוניות או עוברי אורח. במה שנראה כפארודיה על סקרי דעת קהל הם מפרסמים בעמוד הראשון של הפנזין סקר שקיימו "בין אלפי חרמנים", שקבעו כי "עם כל האהדה לתל אביב ולמשגליה, הסקס בפריפריה איכותי יותר מאשר הסקס במרכז". עם זאת, דווקא למרכז "מתנקזים מיטב הפנטסיות והטרנדים הרוחשים ברחבי המדינה".

הגיליון הראשון לא די נועז ורדיקלי, לשיטתה של ברקוביץ, שמודה שיש בו "פחות מדי סקס ופחות מדי ארכיטקטורה". היא שואפת לשפר את המוצר, אבל גם בגיליונות הבאים תקפיד שלא יהיה איכותי, "מלה שמתחברת אצלי ל'הארץ' או ל'סטודיו', בעוד שאני רוצה להתחבר לברברת ולקשקושים של עיתונים כמו 'אקסטרה'" - מקומון פיצוציות שמשווק פרסומות למוצרי צריכה במסווה של טרנדיות-אורבנית-אלטרנטיווית וסקס עם כל דבר, אבל באווירת הלהג התל-אביבי, למי אכפת. מכל מקום, ברקוביץ אומרת ש"יותר חשוב לי ש'ארכיסקס' יהיה קיים מאשר שהוא יהיה טוב".

סקס אינו תחום זר לספרות ולשיח האדריכליים הבינלאומיים, ואולם הוא עדיין לא התאזרח בישראל. "ארכיסקס" מקדים את המאוחר וטופח לעולם האדריכלות הישראלי הרדום על פניו, אם לא למטה מזה.