Hosted by www.Geocities.ws

איך אפשר להישאר "נסיך", בלי להתגלגל לאולמרט? מאת אהרן שבתאי רועי צ'יקי ארד (למטה) ויהושע סימון תצלום: דניאל צ'צ'יק מעיין, גיליון מס' 1, כתב עת לספרות, שירה, אמנות ורעיונות של האקדמיה החופשית, עורכים יהושע סימון, רועי ארד בגילוי הדעת שלהם משתדלים עורכי כתב העת החדש "מעיין" לחזק את הרושם שאין זה החומר הרגיל, האהוב על פרופסורים וגננות: "בסטנדרטים המוכרים והרווחים, לא ברור מאליו אפילו כי זו שירה. ואולי זהו בכלל משחק?" גישה זו טיפוסית לכתיבה ולאמנות של צעירים מראשית המודרניזם. רמבו בן השמונה-עשרה כתב: "אהבתי ציורים אוויליים, אלה שמעל לדלתות, תפאורות... שלטים, איורים עממיים... ספרי מין בשגיאות דפוס... חוברות ילדות... פזמונים שחוקים". מאיאקובסקי בן העשרים היה תלמיד אמנות, צייר פלאקאטים, הראה לדוד בורליוק שרבוטים, מעין גרפיטי: אני מתחיל לבכות מכיוון שבצמתי הרחובות השוטרים צלובים. לשורות כאלה יש מקום ב"מעיין". לדוגמה: קטע של מירב כהן נחמיה. אין לנו מה להגיד יותר כי האמת נמחקה כי אין גרפיטי בעיר שיגיד לה מה קרה וקטע משיר של אמיר נעמן: ליד המשרדים של עם אחד בהוד השרון בתחנה המרכזית אוויר יוצא מהפה אדים האוטובוסים משפריצים שלוליות על המכנסיים של הפועלים. אי אפשר לסקור את כל החומר שהוא מגוון ומעניין. רציתי להדגיש שמה שייחודי לכתיבה הזאת הוא האתוס. לספרות הגבוהה דבוקה בדרך כלל תודעת מכובדות שבדיעבד משתמעת כמסר עיקרי. בעודפות הזאת, שמשייכת מבחינה אידיאולוגית, בועטים יהושע סימון ורועי ארד: "ודאי קל יותר לעכל תיעוד של חיבוטי נפש, מה שנקרא 'כתיבה בדם' - הרי זוהי שירה כפי שהורגלנו לה - רגונה, בכיינית, דיכאונית ומדכאה את העומד מולה... אבל זמנה של שירה זו עבר. עתה היא מוטלת על השיש, לחה, חומה ומובסת, כמו שקיק תה משומש". בארץ של הפרטה, שבה רוב האוכלוסיה מנושלת בהדרגה, אלה מזכויות לאומיות ומאדמה, ואלה מעתיד כלכלי, הרחוב הוא המקום האתי של הצעירים. ברחוב אפשר לשמוח, כי בו החומרים שווים ומקבלים מקום. מבחינה סגנונית הדבר מתבטא בקטע, או בהייקו. הייקו קלאסי של באשו והייקו מודרניסטי של קרואק הם כמו ריבוע של מדרכה או שולחן בבית קפה, שמקבלים את כל אחד. לעומת זאת, הספרות באופן מסורתי, הגדירה את ה"הטובים", אלה השייכים לסלון. לכן צעירי דאדא שיבשו בשעתם את נימוסי הסלון. מאיאקובסקי הקים מהומות במסיבות ספרותיות. ויקטור שקלובסקי מספר שהוא נהג להרצות על חתולים שחורים. אלה היו חתולים שחורים, חתולים יבשים, שניתן ללטף אותם כדי להפיק חשמל. הטעם לכך היה זה: אפשר להפיק חשמל מחתולים. כך עשו המצרים. אבל יעיל יותר להפיק חשמל באופן תעשייתי, ולא להתעסק עם חתולים: "האמנו אז שהאמנות הישנה הפיקה את האפקטים בדרך שבה המצרים הפיקו חשמל, אבל אנחנו רצינו חשמל טהור, אמנות טהורה". בארץ, ובמיוחד היום, כששרון נחשב בעיני כל כמו סטאלין של "שמש העמים", המובן האידיאולוגי של "ספרות עוד בוטה יותר. "הספרות העברית והישראלית הן הניצחון האבסולוטי של הציונות", מתריעה הפרופ' רות קרטון בלום באוזני שרת החינוך (ידיעות אחרונות, 25.2). ואכן הספרות העברית, כולל מרדניה וחדשניה, תמיד תייגה את ההשתייכות לשבט. בירושלים עוברים כיום מאבטחים, שכאילו בתום לב פונים אל ההולכים ב"שלום!" או ב"מה שלומך?" כך הם בודקים את אלה שיש להם חזות חשודה (קרי מזרחית). האתוס הזרוק של "מעיין" מסתכם בכך שאין מתשאלים (interpellate. במובן שטבע אלתוסר). בעיני רועי ארד, ערבי, יהודי, זבנית בסנטר, עובד זר, כל מה שעובר ברחוב, שייכים למקום במידה שווה. התשאול לא נעשה ואפילו לא באופן ליברלי, פטרוני, או עם רגשות אשמה. צעירים אלה אינם כותבים "שירה עברית". שירה כשלהם יכולה להיכתב בכל עיר במרחב הגלובליסטי, למשל ביפאן. אבל הם כותבים אותה בעברית ומשתמשים בחומרי שטח שיש להם זיקה פוליטית גלויה וטבעית. "התקווה", שירו של רועי צ'יקי ארד, מתעד את ההתנפלות על העובדים הערבים של מסעדת "אווזי", סניף שכונת התקוה, שהיה באוקטובר 2000. זה אחד השירים המשמעותיים, מבטאי תקופה, שנכתבו בעברית. לרינת ברקוביץ', שכתבה את "תנו צ'אנס לכיבוש" (מסה ברוח סוויפט), יש סגנון מושחז ומזג של סטיריקנית. היא היתה יכולה לעשות גדולות בז'אנר של עמוס קינן הצעיר, אלמלא הצנזורה השלטת כיום בעיתונות. שמחתי מאוד למצוא ב"מעיין" שלושה שירים של בוריס ויאן, וביניהם את "העריק". השאנסון הפוליטי האמיץ הזה, שנכתב בימי דיכוי מרד אלג'יר, הפעים אותי כששמעתי אותו בשנות השישים, בפאריס. הוא לא פחות אקטואלי היום, ותרגומו של דן דאור הוא פלא שאין דומה לו. השיר הצרפתי, על חרוזיו, נשמע נפלא ובפשטות גם בעברית. בחלק הפוליטי יש עוד ארבעה טקסטים שראוי לציינם: "ארבעה מכתבים לשר לביטחון פנים", מאות רומן באימבאיב, "בטון מזוין", מאמר של עמירם חרל"פ, על תסמונת הביטחון בארכיטקטורה הישראלית, שפורסם לראשונה ב"מושג", בשנת 1976. "מכתמים בנושא צבא וביטחון", מאת רועי צ'יקי ארד, וראיון עם משה פגליין על "גבולות ההבטחה". סיפורה של קרן ציטר, "אדומות ולבנות", משלים את התמונה. היא מספרת חוויית נעורים של בת מתנחלים באריאל. הכיבוש מתואר מבפנים, ויש לה כישרון כתיבה כמו ליצחק באבל. "הנסיך", דיוקן עצמי של יהושע סימון הוא תיעוד שנכתב סעיפים סעיפים בסדר האלף בית. זו כתיבה שמזכירה לי את הסרטים הראשונים של גודאר, ובימינו עבודות של סופי קל או טרייסי אמין. החומרים של סימון מוכרים מ"שרון", התערוכה שאצר בגלריה קלישר. הוא צמח מקרקע הכסף הקל שנצבר ברצועת החוף עם תחילת ההפרטה בשנות השמונים. החומר הווידויי מקבל מובן כשסימון משליך את עצמו כ"נסיך", כלומר כהצעה אתית שהיא אתגר. הנסיך מבטיח להמשיך להיות יפה, אוהב ונדיב. אני עצמי התנסיתי במבחן דומה כשכתבתי כתיעוד וכהבטחה את "הפואמה הביתית". אני חושב שהצעה אתית כזאת בישראל של היום היא מחווה חיובית ונועזת. כי איך אפשר להישאר "נסיך", בלי להתגלגל לאולמרט? ידוע מה עלה בגורלם של נסיכים. אוגוסטינוס ויתר על תענוגות העולם הזה ונהפך לקדוש. מקייאוולי, שיצר מושג כוחני של נסיך, נאלץ לפרוש למשק בית קמצני בכפר, והנסיך מישקין נטרף בציפורני העוצמות הדמוניות שהקיפו אותו. הוא לא הצליח לעבור מילדות לבגרות. הטקסט הזה של יהושע סימון הוא סימן הקריאה וסימן השאלה של הדור הזה, שכותביו משתתפים ב"מעיין".